לקראת שבת
ברכבת מתל אביב בחזרה למודיעין….
מימין היםו משמאל רכס הכרמל.
ואני באמצע,
כמו בחיים.
קצת על הפטרת פרשת השבוע…..
לקחתי מאתר,,,
לא מעשהי ידי…
"ועשית שלחן… וצפית אתו זהב טהור ועשית לו זר זהב סביב…" (כ"ה, כג-כד).
"ועשו ארון… וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו…" (כ"ה, י-יא).
"ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה… כלה מקשה אחת זהב טהור" (כ"ה, לא,לו).
שלושה סוגי בני אדם הם:
הראשון, כשולחן, מצופה מזהב מבחוץ, זר זהב לו מסביב, אך בתוכו- עשוי הוא מעץ.
השני, כארון, תוכו כברו, מצופה הוא "מבית ומחוץ", מה שמציג הוא לראוה אכן קיים ומושרש, אך עדיין
מצופה הוא בזהב, ושתי הגדרות שונות לו- מבית ומחוץ, פנימיות וחיצוניות. אמנם משתדל הוא למנוע הפרש
בין ההרגשה הפנימית וההתנהגות החיצונית, ואף מצליח הוא, אך הדבר עולה לו בהשתדלות מרובה.
הסוג השלישי הוא המנורה – "מקשה אחת זהב טהור", לא מדובר בציפוי זהב, אין כאן 'מבחוץ ומבפנים', אלא
הכל זהב, מקשה אחת ללא חילוקים, התנהגות אמיתית טבעית.
בשל דרישת התורה ל"מקשה אחת", היינו מצפים שהמנורה תהיה חפץ מגושם, ללא פיתוחים רבים, ללא
מורכבות מיוחדת, ולפיכך ניתן לעשותה מקשה, אך לא כך. הכלי המורכב ביותר הוא דווקא המנורה: "ירכה
וקנה, גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו". כלי זה מורכב מאד, הפרטים בו רבים, קטנים ומדויקים,
והדרישה היא שכל המכלול ייעשה מקשה אחת, זהב טהור.
דרישה זו מהאדם, לאמת מקסימלית בחייו, לחוסר צביעות ומשחק, קשה היא ליישום, ואכן משה מתקשה
במעשה המנורה, אך הפיתרון מופיע גם הוא- "אמר לו הקב"ה, השלך את הככר לאור והיא נעשית
מאליה"(רש"י). אדם המוכן למסירות נפש, להשליך עצמו, להשליך את האינטרסים החיצוניים, את הגאוה,
הוא יגיע לזהב טהור- מקשה אחת.
