לאט לאט
עוזבת.
מנתקת עוד חוט שקושר אותי למחלה, ועוד אחד ועוד אחד.
וכל חוט כזה הוא בחירה, הוא החלטה. החלטה שאני יודעת שהיא נכונה. מעבר לזה- אני מרגישה שהיא נכונה. אבל עדיין- כל כך קשה להיפרד.
חוסר ודאות בכל מקום ובכל פינה. אני שונאת חוסר ודאות. בעצם לא שונאת, קשה לי עם חוסר ודאות. אני רגילה לשלוט, להחליט, להציב מטרה ולהשיג אותה. אני לומדת שהעולם קצת יותר מורכב מזה. אני לומדת לחיות בשלום עם חוסר ודאות. עם חוסר שליטה.
חוסר שליטה? אולי אני בעצם יותר בשליטה מאי פעם אבל עדיין רואה את מה שחסר.
עוד צעד ועוד צעד. בייבי סטפס כאלה, קטנים ומציקים.
אבל במבט אחורה- אני רואה את הדרך שכבר עברתי. יהיה בסדר, בסוף אגיע.
בסוף אגיע? מי קבע מהו הסוף הזה? אני רוצה בכלל להגיע ל"סוף"? אולי בעצם כל החיים זה מסלול אחד ארוך.
