תורת המספרים

כבר 20 דקות אני בוהה בדף

 – מקליד –

מוחק ולא יודע איך לומר את מה שעל ליבי.

לכן בניגוד לרוב המקרים בהם אני מתבל את התוכן בציניות,

סארקזם ומשחקי לשון הזוים –

הפעם אהיה הכי מופשט שניתן.

עבדים היינו ונשארנו.

לא למדנו כלום.

אנחנו מרגישים זעזוע כאשר רואים

את המספרים שהנאצים קעקעו לאנשים על הזרוע,…

מצד שני – אמנם פיסית לא על הזרוע –

אבל כולנו ממספרים את עצמינו –

תעודת זהות – מספר אישי –

מספר עובד – מספר חבר –

מספר זיהוי בבית החולים –

מספר חשבון בנק –

מספר בכל מקום.

כשאת מגיעה לאנשהו –

לאיזה עיריה – בנק – ביטוח לאומי –

שירות לקוחות של איזו חברה –

לאף אחד לא איכפת ממך –

הם אפילו לא מרימות את הראש להעיף בך מבט –

איך את נראית?

שמחה?

עצובה?

טרודה?

אולי קיבלת סטירה ממישהו?

אולי את מסוממת?

זו בכלל את?

או זה אתה?

לא מרימים ת ראש –

" שלום –

מספר זהות בקשה"

מחכים שהפרטים יעלו על המחשב

ורק אז מתחילים להתיחס.

לא אליך – ל

מספר שלך.

 אנחנו – גם אני –

כבר מזמן שכחנו ממושגים כמו

אנושיות חום אהבה אמפטיה איכפתיות חמלה –

ואחריות אישית .