יום יום – משתפת אתכם בסיפור שלי

קוראים לי עינת מילר, אני בת 41 , נשואה ואימא לילד בן 15.5 וילדה בת 13.5 , יש לי חגורה שחורה בקרב מגע ואני גם מתופפת על תופים.         אה ויש לי גם טרשת נפוצה.

בשנת 1994  התעוררתי בבוקר עם שתי רגליים רדומות עד לגובה המותניים, התרוצצות בין רופאים ובדיקות שונות הביאה למסקנה שיש לי טרשת נפוצה.

הייתי אז רווקה בת 21 והרגשתי שהשמיים נופלים לי על הראש והאדמה נשמטת מתחת רגלי. לא היה עדיין טיפול תרופתי ולכן, למעט ביקורות בבת חולים ומעקב על התקדמות המחלה לא עשיתי כלום.

בהמשך דרכנו המשותפת, שלי ושל הטרשת, למדתי, נישאתי וילדתי שני ילדים והטרשת הייתה איתי לאורך כל הדרך. בשנים הראשונות עוד כעסתי על קיומה אך במשך הזמן למדתי לקבל אותה כחלק מחיי, לקבל ואפילו לאהוב אותה.

כיום אני מרגישה שקיימים בינה לבינה יחסי כבוד ועובדת קיומה בחיי הביאה אותי למקום מאוד שלם עם גופי. אני יודעת להקשיב לגוף, לזהות את העיפות שלו לפני שהוא קורס ולתת לו את המנוחה הנדרשת ולמדתי לתכנן את מעשי כך שלא אגיע למצב של אפיסת כוחות.

לפני מספר שנים, בעקבות מודעה בעיתון, הצטרפתי לניסוי בתרופה החדשה, גילניה, ואף עזרתי לקדם את כניסתה לסל הבריאות.

הודות לטרשת נחשפתי לפני כעשר שנים לקרב מגע. הטרשת גרמה לי לאיבוד יכולת הריצה וכשהבנתי שבמידה והותקף לא אוכל לברוח נשארו בפני אפשרויות ההגנה או הכניעה, בחרתי בהגנה. נרשמתי ללימודי קרב מגע ומהר מאוד התאהבתי בתחום, הרגשתי שהוא מחזיר לי את הביטחון במסוגלות הפיזית האישית ועוזר לי לשמור על מצב גופני טוב ככל האפשר. התקדמתי בדרגות וכיום אני בעלת חגורה שחורה ומדריכת קרב מגע מוסמכת מטעם מכון וינגייט.

בגיל 38 החלטתי להגשים חלום ילדות וללמוד לנגן בתופים, משימה לא פשוטה לכל אדם בגיל שכזה ובמיוחד לחולת טרשת נפוצה שהפגיעה העיקרית אצלה היא ברגליים. אבל החיים עם הטרשת לימדו אותי לנסות לפני שאני אומרת "לא". ניסיתי והיה שווה, היום אני מתופפת ולאחרונה גם חברתי לנגנים נוספים ויש לנו הרכב בו אני מנגנת בתופים וכותבת את הטקסטים לשירים.