כאשר אני הולך

"כאשר אני הולך" זהו השם שבחר ג'ייסון דה-סילבה לסרטו הדוקומנטרי. ג'ייסון דה-סילבה הוא יוצר דוקמנטרי מוערך וידוע שחלה בטרשת נפוצה מסוג פרוגרסיבי-ראשוני ובחר לתעד את המחלה. הסרט מתאר את התדרדרות המחלה החל מהנפילה הראשונה במהלך חופשה בקריביים ב- 2006 והמשך ההתקדמות עד 2012. דה-סילבה קיבל את האבחנה בגיל 25 ובגלל המהלך הפרוגרסיבי והאגרסיבי סובל מהתדרדרות מהירה במצבו.

 הסרט נותן לצופה תיאור מצב אמיתי ומרגש שאינו מדכא וגם אינו מפאר התמודדות יוצאת דופן. הסרט מלווה את דה-סילבה בעודו עובד על יצירת סרט דוקומנטרי בהודו. הסרט מלווה את קשייו בעבודה, היחס אל המחלה ועד המצב שבו השימוש בכסא גלגלים הוא בלתי נמנע. אז מתמודד דה-סילבה עם השינוי הגדול בחיים וקשיי הנגישות בעיר הגדולה והמתקדמת – ניו יורק.

הסרט גם מתאר את יחסיו של דה-סילבה עם אימו וידידתו שנותנות דוגמה לתמיכה מהי וגם מהי לא. הסרט זכה לביקורות משבחות ופרסים בפסטיבלים הנחשבים ביותר. בארץ שודר בערוץ 8 וכעת ניתן לראות אותו בצפייה ישירה: http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-11357-89297,00.html

התיעוד של מחלת הטרשת הנפוצה והעלאתה למודעות הוא נושא מסובך. קיימות כל כך הרבה גישות וברור לכולם שלא ניתן להעביר התמודדות עם מחלה כרונית ב- 60 שניות וגם לא ב- 90 דקות. מה נכון? להציג את המקרים הקשים כדי שאנשים יבינו שזו מחלה שיכולה להיות מסוכנת, שצריך להקצות לה משאבים וכמה שיותר. האם צריך להראות את המקרים הקלים כדי שמאובחנים חדשים לא יחששו מן המחלה ולחברים, משפחה ומעסיקים יהיה קל יותר להתייחס לאנשים עם טרשת נפוצה כמו כולם. ואיך זה יהיה בשביל אדם עם טרשת נפוצה לצפות בסרטים או סרטונים הללו.

אני חושב ש"הבית לחולי טרשת נפוצה" יצרו סרטונים שמייצגים את מגוון המצבים וההתמודדות עימם ברגישות ויצירתיות. טוב לראות שגם בישראל ישנה עשייה ברוכה לטובת האנשים עם טרשת נפוצה. כדאי לצפות בסרטונים הללו מתוך הפרוייקט "הטרשת הכי נפוצה ברשת"

מה דעתכם?