קצת על דבש, מזבח וקורבן

הקרדיט שייך לאתר חב''ד – אני רק העתק הדבק.

הדבש. הוא מתוק, עסיסי ובריא. לא סתם אומרים "מתוק כדבש"; הוא הפך לסמל האולטמטיבי של מתיקות, וטובלים בו את התפוח בראש השנה

אז מדוע אי-אפשר להקריב אותו לבורא העולם?

כך נאמר בתורה1:

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח."

מפסוק זה אנו למדים שני דברים: אין להקטיר על המזבח מחמצת שאור או דבש. אך מצד שני, מותר להשתמש בהם באופן מיוחד רק במסגרת "קרבן ראשית", הקרבן הראשוני. חשוב להדגיש כי במילה 'דבש' הפסוק כולל כל דבר מתוק המופק מן הפרי2.

מה רע בדבש?

הפרשנים השונים לדורותיהם הביאו כמה וכמה סיבות מדוע בורא העולם ביקש שלא להעלות דבש על המזבח. וכמו תמיד, לסיבות אלו יש לקחים חשובים מאוד לחיים.

הנה הסבר מעניין אחד:

איסור הקרבת הדבש נאמר כדי לחנך את הילדים – ואולי גם את הילדים שבתוכנו – לא לאכול יותר מדאי ממתקים… אל לו לאדם להתפתות ולרדוף רק אחרי מאכלים מתוקים, אלא לאכול אוכל בריא בלבד שיועיל לגופו3.

הסברים נוספים משווים בין הדבש ליצר הרע. מה הקשר ביניהם? ראשית, היצר הרע מפתה את האדם להיכשל בעבירות, וגורם לו לחשוב כי החטאים הם דבר טוב ומתוק4. בנוסף לכך, הדבש רותח ומתרומם רבות כאשר מבשלים אותו, ובכך הוא מייצג את מידת הגאווה שהיצר הרע נוטע בלב האדם5.

הרמב"ם6 מציין כי מנהג עובדי אלילים היה להקריב קורבנות מתוקים לאליליהם, ולפיכך התורה אסרה על בני-ישראל לעשות זאת. והסבר אחר7 מסביר בפשטות כי בגלל שאת הקורבן היו מולחים במלח, אין טעם לשים עליהם דבש שיבטל את פעילות המלח.

על פי הקבלה8, המזבח מציין את השיתוף וההתמזגות, ואילו הדבש (וגם השאור) מייצגים את הקיצוניות: מתיקות בלבד. לפיכך, אין להעלות את הדבש על המזבח.