"זמן לא עוצר, הוא עף נשרף"

מדפדפת אחורה בבלוג שלי. תיעוד של כמעט 3 שנים מהחיים שלי. 3 שנים קשות של מאבק, ייאוש, תקווה, כאב, שנאה ועוד כל כך הרבה. 

קוראת ונזכרת. מסתכלת בעצב אחורה. כל כך הרבה כאב, שנאה עצמית והרס.  במבט אחורה אני יכולה לראות כמה חולה הייתי. אז לא הבנתי את זה. 

שנה וקצת בבית השיקומי והעולם שלי נראה כל כך שונה. הפרעת האכילה היא כבר לא החיים שלי, היא יותר העבר שלי. 

כל כך הרבה הצלחות קטנות שלאט לאט יצרו שינוי גדול. כל פעם שאני מסתכלת אחורה אני נדהמת. אני של היום ואני של לפני שנה זה כאילו שני אנשים שונים. 

לא משנה כמה פעמים אגיד תודה לצוות של המחלקה והבית זה לא יספיק- הם הצילו אותי.