יום יום – אמון

מידי יום אנו נמצאים במצבו בו אנו צריכים לתת אמון באדם אחר (וגם לקבל אמון מאחרים). הוא יכול להיות לגמרי זר לנו, כמו הנהג שחוצה את הצומת ואנו נותנים בו אמון שישמור על חוקי הנהיגה ובכך ימנע מלסכן אותנו. וזה יכול להיות אדם מאוד קרוב אלינו כמו בת/בן זוג שאנו נותנים להם אמון שיהיו לצידנו בטוב וברע. בין שתי הקצוות הללו יש כמובן לא מעט אנשים שקרובים אלינו או מוכרים לנו במידה זו או אחרת כמו למשל הרופא שלנו, חבר או חברה, שכנים, קופאי בסופר וכו… 
אני אדם אופטימי ולכן גם מאמינה שרוב האנשים ראויים לאמון שאני נותנת להם. יש בטח קוראים שירימו גבה ויגידו שאני נאיבית, להם אומר שאולי אבל זו אני. לא נעימה לי התחושה של לחשוד באנשים שהם אולי רוצים ברעתי.
רצה הגורל והאופטימיות (נאיביות) שלי קיבלה סטירת לחי כואבת לפני כשבוע.
בחצי שנה האחרונה העסקתי בביתי עוזרת בית, קיבלתי את פרטיה מאנשים שאני מכירה והיא עובדת אצלם. הגיע אישה חרדית בשנות הארבעים לחייה, אמא לכמה ילדים, נעימה, נקייה ומסודרת.
היא ניקתה בסדר, אף אחת לא עושה בדיוק מה שאני רוצה ולמדתי שאם אני לא יכולה לעשות בעצמי אז אין בררה וצריך להתפשר ולעגל פינות, היא אף פעם לא הבריזה, היא לא שברה כלום אבל – דברים התחילו להעלם מהבית. כל פעם מחדר אחר, מהשולחן, מתוך מגרה, מתוך ארון. מרבית מהמקומות היו כאלו שלא הייתה שום הצדקה שתפתח אותם כיוון שלא ביקשתי שתנקה שם.
בכל פעם שחפץ או כסף נעלם האשמתי את מי שזה שלו בחוסר אחריות כולל את עצמי.
עד שנעלם פריט שקניתי כמה ימים לפני, זה היה מוצר אוכל שהילדים לא אוהבים אז החשד לא הופנה אליהם, מגלה המחסור היה בעלי ולכן גם הוא זוכה וכיוון שכבר היו לי חשדות המסקנה הייתה שהעוזרת אשמה.
האופטימיות והאמון התנפצו לי בפנים, לא חשבתי שלי זה יקרה ולא האמנתי שתהיה לכך כזו השפעה.
מצאתי עוזרת חדשה אך לפני יומה הראשון דאגתי שיהיו מצלמות בבית כי הרגשתי שהאמון השבור שלי זקוק עכשיו לתמיכה מבחוץ.