פוסט טראומה

לא מזמן מכרה אמרה לי שכדי לנסות לתקן את העתיד אני צריך להסתכל בעבר ואמרתי לה שאני לא רוצה. את העבר שלי אני הולך לכתוב כאן כי כבר הסתכלתי עליו ועכשיו קשה לי להשאיר אותו בתוכי בשקט אז הנה, לא מפתיע אותי לשמוע על ילדים שעברו התעללות בגן אף פעם.

לא מפתיע אותי כי לפני 16 שנה הייתי בן 4 וחצי בערך, וגם אני הייתי כמו כולם, מכוח חוק חחח (חינוך חובה "חינם") בגן ילדים וגם אני עברתי התעללות. על ההתעללות שלי דיברתי כמה פעמים, אבל רק כשגדלתי.

רק כשגדלתי היה מי שיקשיב ומי שישים לב אבל זה היה מאוחר מדי, כשגדלתי כבר נכנסתי לתוך טיפול שלא יצאתי ממנו מעולם ושלמעשה ליווה אותי בכל אספקט ובכל רגע בחיים שלי, קטן כגדול, זה היה שם. לא הטיפול רק, אלא גם הטראומה.

לצאת מארון הבכיינים זה קשה, אבל היום קשה לי לבכות כמו פעם. פעם הייתי בוכה דמעות בסיטונאות. הייתי בוכה מכל דבר: מהתרגשות, מעצב, ממכות. הכי הרבה חוויתי עצב כילד והילדות שלי לא הייתה מי יודע מה, הייתי חמור בגן שורץ טיגריסים והם אולי לא טרפו אותי למוות אבל הם כן טרפו את הנפש שלי שהיא כבר חצי רוצה לצאת מהעולם הזה לנצח וחצי נאבקת להישאר כאן עדיין למרות שסימן השאלה "למה זה משתלם לי עדיין להיות פה" מרחף מעליה.

היה לי קשה להפרד מאמא שלי כילד, ולמרות זאת די אולצתי להיפרד ממנה מדי בוקר כשהייתי בגן ומרוב זה שהיא הייתה עובדת שעות נוספות רק כדי שנוכל להתקיים (בקושי אבל להתקיים), כמעט ולא זכיתי לאמא בילדות. זכיתי יותר לסבא וסבתא מצד אבא, שלא היו האנשים הכי חמים שיש ובטח ובטח שלא היו אלטרנטיבה לאמא אבל יאמר לזכותם שמעבר לקללות מעולם לא פגעו בי פיזית, וזכיתי לגננת שהתעללה בי פיזית ובעיקר מנטלית. אבל לא על המשפחה באתי לדבר, אלא על אותה גננת.

אותה הגננת ידעה שאני חמור בכלוב שורץ נמרים, אבל זה לא הפריע לה ודווקא במקום לנסות להציל אותי, היא השאירה אותי להתמודד איתם חסר סיכוי. ומילד שמח וחי הפכתי לילד כבוי, ומאותו ילד כבוי לאדם שאני היום. חסר אמון בבני אדם, במיוחד במבוגרים, לרוב שנוא ומחוץ למעגל החברתי, מנסה להיות חלק מכולם ומהכל ובו זמנית מנסה לברוח מכולם ומהכל, ובעיקר בודד. מאוד בודד.

והדבר האחרון שאני רוצה זה שירחמו עליי כי אני לא זקוק לרחמים. כשהייתי ילד הייתי צריך את ההבנה והייתי צריך את העזרה אבל לא היה שם אף אחד:לא היה שם אף אחד כשהיא הייתה מבזה אותי מול כולם, וכופה עליי לעשות דברים שלא רציתי. וכשאני אומר דברים שלא רציתי אני לא מתכוון לאלימות מינית, זה יאמר לזכותה היא לא ביצעה בי מעולם. נגיד ולא הייתי רוצה את הסנדביץ' שאמא הכינה בבית, הייתי זורק לפח. היא הייתה מוציאה מהפח, מול כולם צורחת עליי את הנשמה שלה, מכנה אותי "תינוק מפונק" ודורשת ממני לאכול סנדביץ' שהיה במקום שורץ חיידקים. כשהייתי מנסה להתנגד ביפה לדברים שהיא ביקשה ממני לעשות, היא הייתה מפעילה לפעמים "כוח פיזי 'סביר'" (אם היא הייתה מפעילה אותו היום עליי, אני הייתי שובר לה את המפרקת, זה לא כוחות היום כמו שזה לא היה כוחות פעם – רק הפוך); הייתי מאוד מפוחד ממנה עד כדי כך שהרבה פעמים השתנתי לעצמי במכנסיים.

וטיגריסים, כמו טיגריסים, בחברת חמור, יטרפו אותו חי.

אז הפיפי שברח פה, וההשפלה שם, ואני לא מחזיר, ואני מפוחד. והילדים גם כן, עטים ותוקפים אותי מדי יום, מקללים, מוציאים אותי כזה קטן כמו שאבא שלהם היה מוציא את אמא שלהם, או כמו שאבא שלהם היה מוציא אותם, או כמו שהגננת שלי הייתה מוציאה אותי. כזה קטן, כזה חלש. כזה חסר אונים. במשך שנתיים, כי בשנה הראשונה היה נדמה שזה לא מספיק סיבוב אחד של גיהנום.

ובגן הטראומה לא נגמרה כי חלקם עברו איתי גם ליסודי. וחלק מתוך אותם הילדים שעבר איתי ליסודי עבר איתי גם לחטיבה. ולאט לאט כולם מכירים אותי ואני מכיר את כולם, ונראה שבחיים זה לא ישתקם, אולי רק אם אמות או אברח למדינה אחרת.

ולמה אף אחד לא הגיש תלונה, ולמה היא לא בכלא, ולמה ולמה ולמה. וכל כך הרבה שאלות יש לי. היא כבר לא תהיה בכלא לעולם, וזה גם למה אני לעולם לא אתעמת איתה על זה – זה לא נעצר בזמן, וגם אם אגיש תלונה או תביעה, אני אפסיד והיא תתבע אותי דיבה. כי אין תיעוד, כי חלק מהצלקות (הפיזיות) נמחקות, כי לא היו מצלמות, כי איפה היו ההורים שלי? הם גם פחדו? או שפשוט לא היה להם זמן? כי סבא לא דיבר עברית מעולם ולא יכל להתעמת איתה גם אם היה רוצה, כי אישה בת 40 גם ככה חזקה על ילד בן 5 אז בטח שתהיה חזקה גם על גבר קשיש בן 72, כי כל כך הרבה דברים

ובסופו של דבר מי שחי עם כל זה זה אני ואולי פשוט הכי טוב לא לחיות כדי לא לחיות עם זה, כדי לא לשמוע על דברים דומים ולחזור לשם שוב, כדי להפסיק לחיות חיים שבהם אני כל כך הרבה פגוע מהחברה כבר מהילדות. כי אני לא טיגריס, אני חמור בסביבה של טיגריסים, ותמיד יהיה את עובד גן החיות הזה, מישהו עם הרבה יותר סמכות וכוח ממני, שיזרוק אותי אל תוך כלוב הטיגריסים הזה ויהנה בצורה מחליאה לראות איך אני סובל, עד שבסוף אני כבר לא אסבול, כי אני כבר לא אהיה.

אבל בנתיים אני פה ו… אולי עדיין יש מה לתקן, אולי בכלל יום יבוא וימציאו כדורים שיחזירו אמון בבני אדם או שאני סתם דביל אופטימי?

ימים יגידו