Sex and the kidney ;)
קצת עלי ועל מה שהוביל לכתיבת ספרי,
כמושתלת כליה ובת לניצולי שואה, אני תומכת בשריפת גופות ואפילו כתבתי על כך ספר הומוריסטי חדש
================================================
בגיל 37, גיליתי כי אני סובלת מאי ספיקת כליות. בגיל 40, התפטרתי מעבודתי בהייטק והתחלתי ללמוד תסריטאות. בגיל 44, עברתי השתלת כליה בחו"ל – בחודשים בהם עברתי דיאליזה והמתנתי להשתלה ובתקופת ההתאוששות ממנה, נכתב הספר "הַמִּשְׂרָפָה שֶׁל לָלִי" שיצא לאור בהוצאת "סטימצקי". למרות שהספר מגולל סיפור דמיוני, ישנן מספר נקודות השקה בין עלילת הספר לסיפור חיי.
גיבורת הספר הינה ללי זלמן – קיבוצניקית, המקימה עסק לשרפת גופות כדי להציל ממוות את קיבוצה הגוסס. היא נתקלת בהתנגדות אגרסיבית הן מצד ניצולי שואה הגרים בקיבוץ והן מצד המגזר הדתי. עסקי הקרמציה (שרפת גופות) מספקים מגוון מקרים הזויים, וגלריית הטיפוסים המאכלסת את הספר הזויה וססגונית לא פחות. למרות היותי בת לניצולי שואה, אני תומכת נלהבת בקרמציה והייתי שמחה (כשתגיע שעתי), שכד האפר שלי יתנוסס בגאון ליד הטלוויזיה בסלון.
הספר מתייחס לשימוש בסקס ובהומור כאמצעים להתמודדות עם מוות ומחלה קשה, דעה המשותפת לי ולגיבורת ספרי. למעשה, לו הספר היה מתורגם לאנגלית, בוודאי היו קוראים לו – Sex And The Kidney…
גיבורת הספר, הנכשלת במציאת תורם כליה עבורה מקרב בני משפחתה, לא בוחלת בדרכים פחות כשרות להשגת מטרתה. באפריל 2015, נאלצתי לעבור ניתוח השתלת כליה בחו"ל ואני עדיין חיה כדי לספר על זה.
================================================
בגיל 40, כשהבנתי שאני סובלת מאי ספיקת כליות וזמני (כנראה) שאול, החלטתי להתפטר ממשרתי הרווחית בתחום ההייטק ולהגשים חלום נושן – ללמוד תסריטאות בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת ת"א.
עבורי, הידועה בפחד הקהל שלי (מעדיפה כתיבה על פני דיבור) ובהתמכרותי לסרטים ולסדרות טלוויזיה, המעבר לכתיבה ולתחום הקולנוע היה ברור וטבעי. גם ספרי, "הַמִּשְׂרָפָה שֶׁל לָלִי", שופע אזכורים לסרטים ולסדרות טלוויזיה.
בתום לימודי התסריטאות, הוחמר מצבי הבריאותי ונאלצתי להתחיל בטיפולי דיאליזה. במקביל התחלתי בחיפושים אחר תורם כליה. בספר אני מתארת את דרכה של גיבורת ספרי, ללי, אל הכליה הנכספת – המכשולים שעמדו בדרכה, סירוב של בני משפחתה לשמש כתורמים והדרך ה…“יצירתית“ בה נאלצה לנקוט.
היות והחשש ממוות העיק עלי, דמיינתי בעיני רוחי את האופן בו תתרחש הלוויה שלי. למרות היותי בת לניצולי שואה, מאז ומתמיד תמכתי בקרמציה בשל מספר סיבות: מחסור בקרקעות, הצורך לנהל טקסי אזכרה, לפקוד ולטפח את הקבר ולממן חברות ובתי עסק שונים העוסקים "בעסקי המוות". לכן היה לי ברור כי גיבורת ספרי, שבניגוד אלי הינה אישה אסרטיבית ובעלת מרפקים, תבחר בהקמת משרפת גופות כדי להציל את מצבו הכלכלי הרעוע של קיבוצה. שמו של הספר ועיסוקה של גיבורת הספר, עשויים לעורר מחלוקת בקרב ניצולי שואה או הדור השני. חשוב לי להדגיש כי מחאתם של ניצולי השואה, באה לידי ביטוי לאורך כל הספר ומהווה עוד מכשול שאתו גיבורת הספר נאלצת להתמודד.
עסקי שרפת הגופות מספקים מגוון מקרים הזויים: קליינטים שמאוחסנים בלית ברירה בתאי הקירור של חדר האוכל, גופות שמתחלפות בין שני טקסי לוויה החלים במקביל, משפחות אבלות המבקשות לערוך טקסים ביזאריים להנצחת יקיריהן, מנוח כבד משקל שהופך לעץ ועוד.גלריית הטיפוסים המאכלסת את הספר הזויה וססגונית לא פחות: אלמנה דוברת "חרוזית", גברת "אני מתה" זקנת הקיבוץ הנוטה למות כל שני וחמישי, פרטיזן שממשיך ללחום עד יומו האחרון, רפתן שנאלץ להפוך לשורף גופות, אימא דומיננטית, אחות חובבת משחקי שליטה, בעל המנצל חד צדדית את הסכם הנישואים הפתוחים, סוחר איברים שרמנטי, קצין משטרה רומנטי – והרשימה עוד ארוכה. כולם יחד שותפים לספר מרתק, המגיש לקוראים הומור שחור במיטבו לצד רגעים מרגשים וכובשי לב.
כל פרק בספר נפתח בשיר קצר, פרי עטי. רוב השירים עוסקים בארוטיקה והתפרסמו לראשונה באתר "במה חדשה". אני מאמינה בשימוש בהומור ובתשוקה כאמצעים להתמודדות עם הפחד ממוות. גיבורת הספר שלי ובעלה, מנהלים מערכת נישואים פתוחה והגיבורה נמצאת במעין חיפוש אחר אהבה ותשוקה. רק כשהיא מרגישה מושכת, אהובה "ושווה", יש לה מספיק כוח להילחם על חייה.
טעימת קריאה מספרי "המשרפה של ללי", באתר סימניה:
