הודו לו כי טוב

בזמן האחרון אני מרגישה פחות טוב. יותר עייפה, וגם הנימולים חזרו. אני מניחה שמדובר בשילוב בין טיפול בתינוק, הכולל יקיצות מרובות במקרה הזה, לתהליכים טבעיים של אחרי לידה. כמובן שהחשש מהתקף נוסף ממשיך ללוות אותי והופך אט אט, בלי שאני שמה לב לאימה של ממש. כמו תמיד, הנטייה הטבעית שלי ל doing ממהרת לה לקדמת הבמה, ואני מתחילה לחפש מטפל שיעזור לי. במה יעזור? מה אני בדיוק רוצה? שישקיט את הפחד? שיחתום לי שאף פעם לא יקרה לי כלום? אני לא ממש עוצרת לברר.

אני מתייעצת שוב עם המוכר הנחמד בחנות הטבע המקומית והוא מפנה אותי לרופא ממוצא הודי (זאת אני מזהה לפי השם) ששמו הולך לפניו, כך על פי המוכר – הוא עצמו ממוצא הודי, בשילוב שהוא עושה בין רפואה טבעית לרפואה קונבנציונלית. התואר "הודי" מעלה בי חיוך פנימי וממלא אותי בציפייה שהנה אני עומדת בפני גאולה. את התור לגאולה אני קובעת בטלפון. קולו של האיש נעים ונינוח.