מעייני הישועה?

את יַאש, זהו שמו של הרופא, אני פוגשת בביתו, לשם אני מגיעה במונית. את התינוק שלי אני משאירה אצל האיש שלי. אני רוצה להיות מרוכזת וחפשיה מהסחות דעת. האיש נראה בשנות השישים לחיו, והוא מספר על עצמו שהוא רופא פנימי שיצא לפנסיה. הוא מוסיף ואומר שכעת הוא מטפל בעזרת הידע שלו כרופא בחיבור לרפואה הודית מסורתית. הוא מסביר לי באריכות ואני קולטת מה שקולטת מתוך האנגלית במבטא הודי כבד והמתובלת במונחים רפואיים – מקצועיים. נשמע מאוד מרשים.

אני מספרת לו את ההיסטוריה הרפואית שלי הכוללת כמובן את האבחון בטרשת נפוצה ואת כל מה שעבר עליי מאז. הוא שואל שאלות שרובן טכניות, ואני שמה לב לכך אולי מפני שיש לי ציפייה, שרופא שעוסק גם ברפואה אלטרנטיבית יתייחס לעולם הרגש והנפש. הציפייה הזו נשארת מיותמת, אבל אני מחליטה לשים את הספקות בצד ולשמוע מה יש לו להציע. בתוך תוכי אני עדיין מחפשת מישהו שיגאל אותי מחוסר הידיעה, מהחשש התמידי מהתקף, מחוסר הנעימות של הסמפטומים ה'קטנים' הקיימים גם כשאין התקף. האם הוא הוא האחד??

לאחר כשעה הוא מכין אותי שכעת הוא יגיד לי מה הטיפול עליו הוא ממליץ. "אני מעריך שלא שמעת על מה שאני הולך להציע. אין הרבה רופאים בעולם שעושים את זה, אבל קראתי על יעילות הטיפול הזה לאחרונה, ואני חושב שכדאי לך להתנסות בו". אני נדרכת. לזה לא ציפיתי.