מה שקורה בטוויטר…

למרות שזה נראה כאילו הבלוג שלי נועד לי, אני ממשיכה בעקשנות האופיינית לי להמשיך להעלות פוסט, אודות חיי החדשים כחולת טרשת נפוצה, מדי יום.  ממש כפי שהבטחתי.  כזאת אני.  אם הבטחתי משהו, אני אקיים אותו By hook or by crook.

אתמול הייתה לי פריצת דרך משמעותית.  זה התחיל כעוד טיול צהריים שגרתי עם לאקי. בד"כ אני נוהגת לטייל איתה כשהנייד איתי, מוזיקה קצבית מכתיבה לי את קצב הליכתנו דרך האזניות.

ואז… Out of the blue, לפתע התחלתי לרוץ. לאקי לצידי, מתאימה את הקצב, ושתינו רצות בחדווה.

לפני שהבנתי, עברנו 400 מ' והגענו הביתה!  ללא התנשמות, ללא מאמץ.

למי שלא קרא את הפוסטים הקודמים שלי – טרום האבחון רצתי 4 ק"מ מדי בוקר. מאז האבחון, ובפרט לאחר האשפוז האחרון, הנשמתי בכבדות כשעליתי במדרגות ביתי מקומת הכניסה לקומת המגורים! לכן לא קשה יהיה לכם לתאר את גודל שמחתי בסיום אותו טיול!

הטיולים עם לאקי הפעילו את שריריי לאט לאט, עד שמצאתי את עצמי רצה.

ימים נפלאים עומדים להגיע. אני חשה את זה בעצמותיי, תרתי משמע.