חודש ראשון בלי סטרואידים!

היום, בדיוק לפני חודש, סיימתי עם הפרוטוקול של הורדת מינון סטרואידאלי בהדרגה!

בחודש האחרון, חלפו עלי תהפוכות שבקלות ניתן היה לעשות מהן סרט: התעגלתי, התפזרתי, התבלבלתי…. הייתי שני פוסטים וחצי לפני הודעה רשמית על יציאה מדעתי לחופשה בלתי מוגבלת.

לאט לאט התאוששתי. פיטרתי את האחראי על פיזור הנפש שלי בהדרגה. חזרתי לרוץ, ואני מקפידה על כך כל יום, לפחות פעמיים ביום 400 מ'.  השאיפה היא לחזור למרחק המקורי – 4 ק"מ כל בוקר.

הערה חשובה לעוקבים שלי:

הורדת מינוני התרופות אצלי, נעשית תחת ביקורת קפדנית של הנוירולוג שלי. בתקופת ההפחתה נהגתי, כמעט מדי יום, לשלוח לו אימייל מעודכן לגבי מצבי.  בנוסף, כאחות מוסמכת, אני מודעת לכל תרחיש אפשרי שיכול לקרות תוך כדי הורדת המינון. זאת ועוד – חילוף החומרים אצלי מואץ מאשר אצל ממוצע בני גילי.  למרות גילי הכרונולוגי,  הרחם שלי מתנהג משל היה בגוף של בת 30. אין לי כאבים או תופעות לוואי מוכרות והמגבלה היחידה שלי היא איסור שהייה במקומות חמים. 

מכאן תבינו שאני לא בדיוק הפרזנטורית האידיאלית של טרשת נפוצה וכל מה שאני כותבת, מיוחס אליי ואליי בלבד. זו בשום פנים ואופן לא המלצה ואין לראות שום פוסט שלי, העוסק בתרופות, ככזו! 

למעשה, אם תקחו בחשבון את המוצא שלי (יוון – נוצרי + גרמניה – יהודייה), את החוסן הגופני והנפשי שלי, את מבנה הגוף שלי, תקבלו מוטציה.  אחרת אין לי הסבר לכך שבגיל 53 נפלה עלי טרשת נפוצה, כבר יתרון משמעותי מבחינת שנות "וותק", ואיך החלטתי להתמודד איתה. 

העובדות מדברות בעד עצמן: 

הפחתת המינון התרופתי עשתה לי רק טוב. בקשר לאנטי דיפרסנטיים – מי שעוקב אחריי מתחילת דרכי כאן, יודע שתרופות נוגדות דיכאון מיותרות עבורי כמו דוכן מפעל הפיס בכפר שמריהו. הן היו רק הקביים שסייעו לי לעבור את פאזת האשפוז. זה הכל. כל היתר…. איך אומרים לי יורשי העצר? 

הכל בראש שלי.