מה קורה.

שומעים? 

אז איתן רוצה להיפרד. סוג של. הרי מעולם לא היינו ביחד. הבעיה היא שהוא לא אומר את זה. אני מבינה ממנו כמה הוא רוצה שזה ייגמר. לא טוב לו. לא בגללי, אלא בגללו. בגלל החיים שלו, שאני לא חלק מהם, אלא נקלעתי אליהם בטעות (שום טעות, אבל גם עם החלק שיש לי שם, זה לא בתוך החיים שלות אני נספח, שולי, נלווה). הוא רוצה לחזור אליה. הוא רוצה לשקם את המשפחה. הוא קורא לנו "חברים". רק פעם אחת הוא קרא לי "חברה" במובן של גירלפרנד, וגם זה כשהוא סיפר לי על מחשבה שעברה לו בראש להגיד למישהי שהתחילה איתו; שיש לו חברה בגיל שלה שגם חושבת שהוא מושך. אני משלימה את זה לגירלפרנד, אבל לכו תדעו. אז בכל אופן, להרגשתו אנחנו חברים, וכשאני מוסיפה "עם בנפיטס", כמו הסרט, הוא מתנגד. לתיאור. בפועל? זה מה שזה. אנחנו לא פאק-באדיז (אלוהים, כמה אנגלית נדחפה לי לפה, זה הכי לא אני בעולם), אנחנו לא יזיזים. יש בינינו באמת רגשות. ולעזאזל איתי, אם יש משהו שאני יודעת לעשות, זה להיות חברה טובה. אז נוצר מצב שאני חברה טובה של אדם שלא טוב לו להישאר חבר שלי, כי אני תקועה לו כמו אבן בנעל בדרך לאנשהו. אולי לא, זו לא דוגמא טובה, כי איתי נעים לו. אני לא מכאיבה. נו, לא יודעת למה עוד להשוות את זה. אולי לכם יהיו רעיונות יותר מוצלחים?

אני בכוונה לא פותחת את זה, שיחה על הסוף, כי זה לא צריך לבוא ממני. הוא גבר גדול, שייקח אחריות על הפה והחיים שלו. בסוף הוא יגיד. אני לא אשחק אותה מופתעת. בינתיים אני רק מנסה להרגיע אותו כשהוא מתנצל על חוסר הפניות שלו. הוא, אגב, ידע שכתבתי כאן עלינו מפעם לפעם, ולא אהב את הרעיון. הוא אמר "תשאירי את מה ששלי ושלך בינינו". אבל החבר הראשון שלי, הרציני הראשון, ואם להיות כנה, גם האהבה הראשונה (טוב אולי השנייה, הראשונה הייתה בכיתה ו' -שקר, ב', אבל זה כבר נהיה מסובך). לא חשוב. ההוא מגיל 19, זה הרציני הראשון, הוא ביקש ממני להסתיר את היותנו זוג ואני הלכתי אחריו. זה גרם לי נזק כל כך עצום, עד שבי נשבעתי שיותר לא אשתוק על כל דבר שארצה להוציא ולדבר על יחסים שלי. אני לא מתביישת. אני לא מביישת. אני מדברת עליי. זו לא הלבנה של מישהו ברבים. זה ניקיון לנפש. 

פעם הייתי מתנהגת ככה, בסבלנות המתוקה הזו, כלפי מישהו כי חשבתי שזה יעזור לי. שלא יילכו ממני אם ככה אני אתנהג. היום, עכשיו, אני מתנהגת ככה כי אני יודעת שהוא יילך. זה מה שהוא צריך לעשות. יכול להיות גם שבפוסט הבא לא יהיה לכם כבר כוח אליי כי אני אכתוב בו "דיברנו ובלה בלה והכל בסדר", אבל גם אם כן, תזכרו מה שאני אומרת. מתישהו, לא ברחוק, הוא יצטרך ללכת. השאלה מתי הוא יהיה מוכן להודות בזה שהוא הולך. לדעתי, זה יקרה כשהוא כבר יהיה בחלק מהדרך ממני. גם לנסות לעזור לו כרגע ולתמוך בו לא יעזור לי. כי אין לי איך. חבל. אבל זה שלו. 

ואם לחזור לעצמי, עייף לי. קשה לי לעשות דברים מעבר ללאכול ולצפות בטלוויזיה. אפילו לכתוב. אפילו לנגן. כאילו מיותר, כאילו מבוזבז. כאילו אין בשביל מה.

מתגעגעת אלייך, אמא. את היית האור שלי. החיים שלי. הנשמה שלי. אני אוהבת אותך.