האם הזלזול בתחלואי נפש – נובע מחוסר הבנה של עוצמתן?
כאשר חייל נמצא בשדה קרב – או חולה בטיפול נמרץ גוסס,
זה לא הזמן לתת לו ביקורת 'קונסטרוקטיבית' – על קריירה, משפחה ועל כמה שהוא צריך להתבסס.
בשדה הקרב זה לא הזמן הנכון לחשוב על אסטרטגיית ארוכת טווח – זה הזמן לרסס,
אילו חייל היה עושה זאת – מפקדו היה צועק, "זה הזמן לירות – לא להסס!"
אילו רופא היה נותן ביקורת – במקום לחבוש פצוע קשה שלידו גוסס,
היו צועקים לו, "משוגע, תגיש לו עזרה ראשונה – אתה לא רואה שהוא בדמו מתבוסס?"
.
כאשר אדם נמצא במלחמה בין חיים למוות – זה לא הזמן לתת לו ביקורת,
זוהי תובנה פשוטה שעבורה לא צריך דוקטורט בפסיכולוגיה – ואפילו לא תוכנית לימודים מקוצרת.
לגוסס בשדה הקרב – לא מתחילים להרצות עד כמה חשיבה חיובית עוזרת,
גם אם זה נכון – את הדימום הקשה שלו היא לא עוצרת.
הוא זקוק לניתוח שדה – הנשמה, חוסם עורקים ומחט אינפוזיה שלזרועו מוחדרת.
.
הדיכאוני פעמים רבות נמצא בין חיים למוות – בדיוק כמו החייל, גם הוא במלחמה.
מחשבות אובדניות, חרדה – קשיי הירדמות,סיוטים והמאבק להתעורר לקול צילצול השכמה.
כאשר רואים פציעה פיזית קשה – גם נורמטיבים מבינים שזה כואב בעוצמה,
אך עוצמת תהומות הכאב הנפשי שטמונה בדיכאון – בעיני רוב האנשים תעלומה.
כאבו של הדיכאוני שקוף – הוא אינו נחשף במצלמה,
אולי זו הסיבה שסביבתו מלאת ביקורת – במקום לנקוט בצעדים מעודדי החלמה?
.
במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
האם הזלזול בתחלואי נפש – נובע מחוסר הבנה של עוצמתן?
האם אדם יכול להבין את עוצמת דיכאון ארוך שנים – כאשר הוא חווה רק עצב קטנטן?
האם זו הסיבה שפעמים רבות מתייחסים אל פצוע נפש – כמו לשרלטן?
