לתוך החשכה

אכן יש אנשים שטוב להם יותר לבלות את החגים הרחק מהמשפחה כי היא רעילה לנפש. אני אחת מהם.

אמי מנסה לשכנע אותי לעבור בחזרה הביתה ולגרום לי לתחושות של אשמה…אף פעם לא חשבתי שקולות קריאה של אמא יכולות להיות אשליה.

אין לי מה לעשות שם. 

הנפש כואבת. שנים של בדידות, אנשים שהכאיבו בכוונה, אנשים שנטשו והעובדה שאני פשוט לא משתלבת בשום מקום. אני יכולה לגור ביער חופשי, אף אחד לא יחפש אותי גם ככה.

המועקה על הלב לא עוזבת כי אכפת לי מאחרים. וברגע שאני מותרת על הרסיס האחרון של השפיות שלי המועקה תלך. כי כבר לא יהיה לי אכפת מאיך שאחרים נפגעים ממני.

אני לא רוצה לשמוע אנשים אומרים לי להשתחרר כי אני יודעת איך זה יגמר.

נימאס שאנשים אומרים לי ללכת לעשות בדיקות דם, לאכול בריא, לעשות ספורט. ניסיתי….חזרתי לאותו מקום.

במקום העבודה החדש אני מסתדרת עם האנשים והם נחמדים אלי אבל להיות חברים שלי? זה לא קרוב אצלם במחשבות. אז למה אני בכלל מנסה ומשחקת אותה חברותית? לשמור על היחסי עבודה שפויים? כנירא.

זאת הרגשה נוראית שאין אף אחד שבאמת אכפת לו שאתה כן נימצא או לא נימצא. ההודעות  היחידות שאני מקבלת זה פרסומות מחנויות וכרטיסי אשראי….

אני תמיד שואלת את עצמי מה יקרה ברגע שאני אוותר על הרסיס האחרון של תיקווה ליחס נורמאלי עם אנשים והזדמנות לחברות חדשה.

לצערי יש לי הרגשה שזה יקרה בקרוב, ולמרות שאין לי הרבה מה להפסיד אני מכריחה את עצמי לאמין שמישהו כן רוצה אותי בסביבה שלהם ולא סתם קישוט שיושב איתם בהפסקה…