אני עצובה ולא בא לי אפילו לשתף אתכם כי נמאס לי מהבושה ומהאשמה אבל אני מתחילה להרגיש את הבדידות ממש חזק. אני מקווה שהחזרה לעבודה תוריד מזה קצת לא בא לי בדידות בכלל. יהיה לי קשה למצוא לה פתרונות.
נמאס לי להרגיש אשמה
מול אמא מול אבא מול אחותי מול האנושות
אני רוצה שזה ייגמר, שאני אגדל ואהיה שלמה ואעבור את המכשולים ואסלח לכולם וכולם יסלחו לי.
אני קצת נכנסת להתקף חרדה, קשה לי לבד. אם היה לי בנזוג הייתי מסבירה לו את כל זה והוא היה מחבק אותי ומזכיר לי את האופק ואומר בואי נלך לישון כבר כמעט אחד בלילה מחר תרגישי אחרת.
אני בתהום קטן והוא גדל מיום ליום ואני לא בטוחה שלגור לבד יפסיק אותו. אני בטוחה שלעבור זה הדבר הנכון אבל אני אהיה לבד ואני מכירה את עצמי אני אחדש ואתחיל קשרים עם כל מיני גברים ואני אזמין אותם לדירה וככה אני אפיג את הבדידות ולא בא לי בכלל שזה מה שיקרה.
אין לי אויר וכואב לי הראש
אני לא אשמה אנ לא מנסה בכוח להיות רעה לאמא שלי אני פגועה וכעוסה מה אני אעשה? איך אני יכולה לפרום את זה כשאני כל הזמן לידו? שכל הזמן הוא מזכיר לי שלא יכלת להגן עליי, שהיית חלשה ואת עדיין חלשה וזה ממש עצוב לי כי גם עצוב לי עלייך כי אני לא מבינה איך את חיה בשלום עם המצב הזה, איך הפחדנות הורסת לנו את החיים, איך את מעדיפה לא להתמודד עם אף שינוי. מה האופק לחיים שלך? זהו? לטפל בו כל החיים? לסבול את הגחמות שלו, להעלב מאיתנו? את בדיכאון כל הזמן. מתי תצאי ממנו? האם תצאי ממנו? אני לא יכולה לסבול את זה כי אני מרגישה את הכאב שלך, את הכאב שלי את של אחותי ואפילו את שלו ואני לא יכולה להתמודד עם זה יש כאב בכל מקום. למה אני לא רואה תעצומות נפש? אופטימיות? זה לא שזה לא קיים. למה הפחדנות? למה היא שולטת בנו?
אלוהים תעשה נס כי אני לא יודעת איך לעבור את זה לבד עם הכוחות האנושיים הדלים שלי, תתקן פה משהו, זה לא סביר.
