.
יש לי משימה לנסות לחזק את הקשר עם הבנדוד שגר פה לא רחוק ובערך בגילי.
רק רציתי לכתוב את זה כדי להפוך את זה לרשמי
גם אם מביך ואולי אני אשעמם אותו. מקסימום זה יצליח ומינימום אשאר באותה נקודה + ניסיון קל ביחסים אנושיים.
אמא שלי תמיד מספרת איך בילדות שלה כולם היו מכירים את כולם, כל הבני דודים והדודים והשכנים, משחקים ביחד, ישנים ביחד, חצר משותפת, באים לבקר בלי הזמנה כל הזמן וכו וכו וכו. וכולנו גדלנו על הסיפורים האלה, כל הבני דודים. אז יש מין רצון כזה של כולם גם להיות כאלה ובמקביל אנחנו בקושי מתראים ומרגישים כמו זרים זה לזה כי אנחנו באמת די זרים.
בקיצור אני אנסה.
עריכה:
באתי להוציא קצת את כל העומס הרגשי שהצטבר לי היום כדי ללכת לישון בראש שקט.
ביצעתי את משימת להפגש עם הבנדוד מהר יותר ממה שציפיתי. נפגשנו היום ולא היה מביך בכלל ודיברנו המון. מסתבר שיש לנו הרבה דברים במשותף. יש לו קצת קטעים שטיפה קשה לי איתם כי אין לו מודעות פמיניסטית כל כך אבל זה בעיקר מתוך בורות וכבר שמתי לב שכמה דברים שאמרתי גרמו לו להארות קטנות אבל הוא ממש אחלה והוא משפחה אז זה עוד יותר טוב. בקיצור שמחה שעשינו את זה וגם קבענו שנאכל באיזה מקום טבעוני בהמשך. ?מדליה קטנה בשבילי, תודה.
גם לו יש אבא דפוק, הוא היה אלים לאמא שלו אז זה היה נחמד לפתוח איתו את הנושא הזה. כשאמרתי לו שאני שונאת את אבא שלי הוא קצת לא הבין אפילו אחרי שהסברתי מה הוא עשה, כי הוא כן בקשר עם אבא שלו וביחסי כעס/רחמים כאלה אבל הוא אומר שאין לו שנאה אליו. אחרי שאמרתי לו שאבא שלי הרביץ לכלב שלנו אז הוא ממש כעס עליו וזה קצת ביאס שהאמפתיה לכלב גדולה יותר מהאמפתיה אליי, אבל כמו שאמרתי אני רגילה לזה שמגמדים את הבעיות שלי, בעיקר במשפחה |: מצד אחד זה ממש מעצבן שלא מרחמים עלי ומצד שני זה קצת נחמד להתייחס למצב שלי כפחות דרמטי ויותר נורמלי. לא יודעת אני קצת מבולבלת.
בא לי שהוא ירחם עלי יותר 😐
לעזאזל.
וגם קצת לא נעים לי מאמא שלי שנמצאת תמיד באמצע של כל הדרמות ומנסה להיות בסדר עם כולם |: כי עכשיו היא צריכה לנסוע עד אחותי באוטובוסים כדי לראות את הנכדים שלה.
אוף
מחר אני צריכה לקום מוקדם וללכת לסבא.
זה טוב לי הקשר הזה הוא שפוי לי פתאום. אני אלמד אותו בסוף הוא יבין, נכון? או שאולי אני טועה בהכל וסתם בכיינית. אני בכיינית ומתקרבנת? תגידו את האמת.
