כמה אנשים מזיקים לעצמם – כי הם מתכחשים למצבם הנפשי?
כמה אנשים מזיקים לעצמם – כי הם מתכחשים למצבם הנפשי?
כמה אנשים שכבר מודעים למצבם – לא מבקשים עזרה כי הם מתביישים לחשוף את מצבם הריגשי?
כמה אנשים נמנעים מטיפול פסיכולוגי כי – "נראה לך שאספר דברים כאלה לזר? זה אישי".
מהיכן נובע הקושי – לחשוף קושי?
ואיך יוצאים ממנו לחופשי?
.
בחברות רבות יש סטיגמות שליליות לבעיות נפשיות – הפיתרון, לגרום להן להסתתר,
כמובן שזה תלוי בחברה ובאדם – על חלק זה משפיע פחות ועל חלק יותר.
'בושה' לבקש עידוד – אבל לגיטימי לבקש פלסטר,
זה בסדר ללכת לנוירולוג – אבל 'בושה' ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר.
בניגוד לתפיסה השגויה הזו – זו לא בושה להיות מתמודד נפש, אולי בושה לוותר.
ואולי מי שצריך להתבייש – זה מי שתפיסות שגויות ומזיקות בראשו ממשיכות להיוותר?
.
כאשר אדם מבעיה נפשית סובל – זה פעמים רבות מדרדר את ביטחונו העצמי לשפל,
העתיד פתאום נראה אפל – מסביבו ערפל,
ופתאום קל להתבלבל בין העיקר – לטפל.
אין לו כוח לעמוד על דעתו – אז בפני אחרים הוא מתקפל,
עסוק בלהיראות חזק – כאשר בעוד סנטימטר מהצוק הוא נופל.
ההתרסקות יכולה להימנע – אם רק הסביבה תראה לו שזה בסדר לקבל עזרה, זה טוב לטפל.
אולי אז הטעם בחייו – יפסיק להיות כזה תפל?
.
במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
מה אנחנו כחברה יכולים לעשות על מנת שהזקוקים לכך – יפנו לעזרה?
הסטיגמה עליה, איכותה, רמת הסודיות, מודעות לנזקים פוטנציאליים עתידיים שיפורסמו כאזהרה?
