maid

כשביקשתי לא להגיב קיבלתי כל כך הרבה תגובות ופניות, בפוסט האחרון שלי לא ביקשתי כלום ולא קיבלתי כלום

אני מרגישה כמו כוכב נופל

היום היה קשה וטרגי אבל עכשיו אני קלילה 

בסדר כרונולוגי:

החלטה לקחת יום חופש  >  תכנון יום עשיר ומפרה  >  תחושת כשלון ואשמה מול אמא ומול עצמי על ההברזה העצלה  >  ויתור על 80% מהלו״ז המתוכנן עקב ירידה במוטיבציה  >  צוואר תפוס  >  ויתור על 95% מהלו״ז  >  נשאר רק נטפליקס  >  צפייה בחדר בחושך וברוב שעות היום להתחבא מאבא בתוך עננת חרדה וסבל. 

יש סדרה בנטפליקס בשם maid (ספויילר) שחשבתי שתעסוק בעוני ומעמדות אבל רק כשכבר הייתי עמוק בפנים הבנתי שהיא עוסקת באלימות במשפחה.

אני אחת טוענת שזה מטגרר ושאסור לי לראות דברים כאלה, האני הזו בטוחה שהדבר הנכון בשבילי עכשיו זה להשאר כאן בינתיים.

אני אחרת רוצה שאני אצפה בדברים כאלה כדי להזכיר לראשונה שאנחנו במצב דפוק שאסור להשלים איתו.

המצב שלי אף פעם לא גרוע כמו זה של הבנות מהטלויזיה אבל עדיין מזדהה עם כל כך הרבה

כמו כשאבא שלה אמר לה (ספויילר) ״אני לא זוכר שעשיתי את זה״. כשאבא שלי אמר את זה, זה נשמע לי כל כך תמוה, חשבתי שהוא באמת לא זוכר. 

אני חושבת שזה טוב שאני מעכלת את הדברים האלה

אבל לא תמיד אפשר כי זה מתיש ולפעמים משתק

קצת עיצבן אותי שהיא כל כך חיננית כל הזמן למרות שהיא אמורה להיות חיוורת עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים.

במיוחד ביום של הברזה מעבודה משרדית

אבל עכשיו אני בסדר

מזל שהיה סוף טוב

מעניין אם יש לו אחיזה במציאות