לוחמת

אני שוב פעם נלחמת
קמה ונופלת
מנסה להסדיר את נשימה כל פעם מחדש
ותוהה מתי יגיע היום שאשנה את זווית הראייה
הרי אוכל הוא לא האויב
מרגישה שצריכה הגנה מפני הרצון הבלתי פוסק לאכילה
אם הייתי יכולה לחזור לבטן אמי הייתי עושה זאת
רק לא להתמודד עם הכאב הלא פוסק
עם הרעב התמידי לאוכל
הרצון לאכול ולאכול לפני שייגמר
עוד פחמימה אחת עוד חפיסת שוקולד אחת
הבושה והאשמה אינם מרפים
ובכללי כל הרגשות הם רבים
אני תוהה איך לבן אדם יש מקום בלב להרגיש כל כך הרבה, לחוש בכזאת רמה
אני כל יום כל היום מרגישה שאני נלחמת
במחשבות, ברגשות, ברצונות, בצרכים
כבר מרוב התמודדויות שכחתי לזהות את הצרכים האמיתיים
את הרעב האמתי, השמחה האמיתית, העצב האמתי
כבר חולמת על היום שבו אגיד שיצאתי מזה ואספר כמה גיבורה הייתי
עם כמה מכשולים התמודדתי
אספר על איך קמתי ונפלתי
אבל עד שזה יקרה מרגיש שיש עוד דרך ארוכה לעבור
ומקווה שעד אז יזכור שכל כאב יעבור
הכל זמני
גם למלחמה יש פג תוקף
לא משנה מי המנצח ומי המפסיד
ואולי רק אולי אצליח לקבל
ואולי ורק אולי ברגע שאקבל זה מה שיעשה את כל ההבדל