המודעות גוברת בצל הידיעות המרעישות
פוסט 6 - איך התחלתי לקבל פרופורציות..
את הפוסט החמישי סיימתי בלא מעט שחצנות. הרי כבר ביום השחרור הייתי במשרד,
למרות ההנחיות לנוח יומיים בבית
שמרתי בסוד את סיפור הצינתור שלי ( מלבד אשתי)
בעבודה הכל רגיל בשעות הראשונות, ואז אחר"צ אני מרגיש רע, מאוד. בקושי זז.
יושב על הכסא הנוח שלי ונושם נשימות עמוקות. הטלפון מצלצל,
"יוסי אתה שומע?" כן, אני שומע,
"לא תאמין צ. (חבר קרוב משותף) קיבל התקף לב עכשיו במכון הכושר בארלוזורוב,
הוא בדרך לאיכילוב , אני בא לאסוף אותך להיות איתו ועם ס. (אשתו)"
אני נדרך , קונפליקט קשה ותשובה שצריך לתת במקום. "בוא" אני אומר . ברור לי, חבר טוב במצוקה
רבע שעה אחרי אני במכונית של החבר (מרגיש רע מאוד) דוהרים בדרך למיון.
"יוסי, אתה נראה שיט" הוא אומר, "אני מרגיש שיט" אני עונה, החבר מוסיף בהומור שחור "מקסימום תשכבו אחד ליד השני".
במיון ובהמתנה לגורל צ. הרגשתי תעוקה מוזרה ולא נעימה בחזה, אבל לא אמרתי כלום.
אחות רצינית ישבה מולי, ניגשתי וסיפרתי לה מה קורה איתי…היא הסתכלה עלי מבט ארוך, שמי מיכל אמרה (לימים הפכנו לידידים קרובים)
בוא איתי. ציוותה. השכיבה אותי ומדדה לי מה שצריך.
"אני רואה שלפני שלושה ימים עברת צינתור מורכב, למה אתה לא בבית"? לך תסביר שאתה סופרמן לא אחראי…
והוף אני בדרך לאשפוז שני, הפעם ל 4 ימים של בדיקות במנוחה מוחלטת.
הרבה מחשבות, הרהורים על מגבלות הכוח, האם המרוץ אחרי ההצלחה והכסף שווה את המחיר? הילדים והחיים צפו לי
מול העיניים. מה הלאה, איזה שינויים מתבקשים? אני בטוח שבאישפוז הזה התבגרתי סוף סוף וטעמתי טעמה של אחריות.
החלטתי סדרה של החלטות לגבי העסק .
שבוע אחרי שהשתחררתי מבית החולים, עדיין לא עמדתי באף לא אחת מהן….הכל בסדר…באמת?
שאלות, תגובות..בבקשה
בפוסט הבא – צעד אחד נוסף הלאה..
