בלחץ תמידי
ערב שישי.
אני יושבת לעשן בפינת עישון של המחלקה ותחושת ריקנות מציפה אותי.
מה עכשיו? לאן? הרי כמעט והעיפו אותי והשתגעתי בחוץ, פשוט איבדתי את זה ונצמדתי לאמא שלי כמו זנב ואכלתי בדיוק לפי השעות של התפריט ובדיוק את הארוחות שחס וחלילה ושלום לא יבוא בינג׳. השעו אותי ליום וזה ממש הלחיץ אותי. איך חיים עם הפרעת אכילה ודחפים להתקפי אכילה? הרבה פעמים אני מודעת לכך שזה הרגש. הכי קל זה לקחת חבילת עבאדי ובאפלות במקום לווסת. זו מלחמה יום יומית. מצד אחד מפחדת מהשמנה קיצונית ברמה שגורמת לי להרטיב בלילה ובריחות שתן ובצד השני של ההפרעה כבר כאילו לא אכפת לי לעלות הרבה במשקל ולהרוס הכל, כי גם ככה הכל הרוס…
אני מפחדת מהצד הזה שרוצה להרוס הכל ואני לא מאמינה שהגעתי לתהומות ולבורות האלה בחיים, שאני עד כדי כך דפוקה שאני ספוגה בריח של השתן של עצמי בכל בוקר כשאני מתעוררת. שאני לא מפסיקה לחשוב על אוכל ולהרגיש ריקנות שאני מנסה למלא באוכל ובקניות…זה עצוב וזה מעגל של תסכול על כך שהגעתי למשקל כזה ולחוסר שליטה כזה שהוא בעצמו גורם לי להרס ולבינג׳ המסריח. בא לי לא לחיות איזו תקופה ולהתעורר לחיים אחרי שאהיה חדשה. אין לי כוח להפרעה נוראית שכזו, באמת שאין לי כוח! אני מאבדת את זה לאט לאט על אוכל ולא בא לי על זה, פשוט לא בא לי על המקום החולני הזה ובכל ארוחה הדחף משתלט עליי ואני מנסה להתנתק אבל אז נגעלת מעצמי שאני מתנתקת לאוכל ומפחדת ליהנות ממנו יותר מדי שחס וחלילה לא אתרגל לתנאים כאלו אחרי האשפוז ואתרגל לארוחות מבושלות ויחסית גדולות וליד העוטפת של הצוות. הלוואי והיצר הזה היה הולך ממני, הלוואי והייתי נולדת בלעדיו, זה כל הזמן בראש, כמה שאני מנסה לשלוט במשהו אחד הוא מתפרץ לי במשהו אחר
