…
כתבתי אתמול לעצמי בנוטס וזה היה טקסט משעמם לקריאה אבל דיברתי לעצמי ממש יפה והמטרה הייתה לשפר את המצב. כשאני כותבת כאן אני פורקת אבל גם נוטה לנסות לעניין. זה לא תרגיל כתיבה זה לתת למחשבות החרדתיות שלי הרבה הרבה יותר מידי מקום וזמן.
התקשרו מהמרפאת שיניים כבר 4 פעמים ואני לא עונה הם רוצים שאני אאשאר מחר את התור ואני מפחדת לאשר כי זה בבוקר על שעות עבודה . לא הודעתי למנהלת כי אני מפחדת להודיע לה. כי אני תמיד מאחרת והיא לא אומרת כלום ואני תמיד מחסירה שעה כמעט כל יום בשבועות האחרונים והיא לא אומרת כלום, בטח לא מודעת בכלל. ואני מפחדת שרצו אולי לדחות את התור או משהו אני לא מבינה למה להתקשר פשוט תשלחו הודעה. אממ.
אישרתי בסמס את התור ועכשיו אני בלחץ שאולי הרופא שלהם לא יוכל לבוא. ושמחר אני אצטרך להתמודד עם שאלות למה לא עניתי. חייבת להודיע למנהלת עכשיו עכשיו.
ואני צריכה הפסקה מפה. לפעמים זה בסדר אבל אני צריכה לשים גבולות כי זה סתם להיות מכורה.
אני מותשת רק מהפסקאות האלה
זהו זהו די.

הי מריה,
הפוסט שלך נוגע בנקודות נכונות רבות. אנסה להתמודד עם חלקן באופן שאני מבין אותן.
האם צריך לעניין כאן? אני חושב שכולן וכולם מעניינים מראש, מהיותנו בני אדם. האם היכולת שלי ״לספר סיפור״ משנה את הכאב שלי? אני חושב שלא.
הקריטריון לדעתי צריך להיות, האם הכתיבה הזאת פורקת ומשחררת לי חלק מן העול שאני חש.ה על עצמי. אם כן, אז שווה לפרסם.
יש גם תמיד ״סיכון״ שלמרות שרוצים לעזור, אולי התגובות דווקא מתחברות למקומות שליליים, האם עדיין ״שווה לפרסם״? זה חלק מן הקריטריון.
ואולי הדבר החשוב מכולם (לדעתי) הוא הצורך בהפסקה מכאן. אני מסכים מאוד, אנחנו צריכ
- 0
- שתפו
דווחו