chld

אף פעם לא קרה שפשוט לא יכלתי לדבר. שלא יכלנו לדבר, בן הזוג שלי ואני. שלא היה על מה לדבר. מבחינת תכנים, הרגשתי שאני יכולה לדפוק את הראש בקיר מכיוון שאין על מה לדבר. וגם אם אני מנסה ומדברת וכל נושאי השיחה מגיעים ממני.. ומדברת שעות ע"ג שעות... ומלהיטה את האדם כמו גבר נאמן בדייט גרוע.. הוא פשוט עושה לי טובה שהוא עונה בחצי מילה עם חצי מבט לכיוון שלי. וזה חוזר על עצמו שוב ושוב כי אני מנסה לחצי המילה הזו להוציא עוד משהו. עד שזה מגיע לתחושה של שנאה עצמית, תיעוב עצמי. ובולמוס בלילה. ונסיון להסביר לו, לבקש ממנו, לרוץ אחריו. להתחנן מהבנה. וכעעוד...

חרא, הכל פשוט חרא.

בחיים, מעולם לא הייתי בקשר בו הרגשתי כל כך לבד כמו בנוכחי.

ולא ה"מה קרה" משנה,

אלא שאני לא יכולה לדבר על זה איתו.

אנחנו לא יכולים לדבר, נקודה.

על כלום.

ומבחינתו זה בסדר גמור. טוב לו ככה.

אני יוצאת עם אבא שלי, אני מדברת על לבנות את החיים עם אבא שלי ו.. אוף.

הענין הוא גם לא בדיוק זה.

הענין הוא שאני מפחדת מהתגובות שלו.

ממנו.

השתיקה שלו, הקיצוניות שלו,

כמה שהוא לא צפוי- גרמו לי לפחד ממנו.

אילו הוא היה קורא את זה, הוא היה מסיק מסקנות, מסתגר בתוך עצמו, מחליט את מה

עוד...