פרפר ללא כנפיים

לא ישנה, והמחשבות מתרוצצות.. איך מתחילים שוב מההתחלה? מותשת. בלי כוחות. אלוהים, בבקשה תן לי את הכוחות כי כבר אני לא יכולה.. כלפי חוץ משדרת לכולם ׳שהכל בסדר׳, שכחת? את הרי חזקה.. את כל הגיהנום שעברת, שרדת.. ואולי? אולי אם תגידי מספיק פעמים ׳שהכל בסדר׳ לסביבה, אף אחד לא ישים לב שאת מזמן לא כפי עצמך.. הלוואי והיה קיים מקום שהיית יכולה לשנייה להניח בו את הראש. הלוואי והיה מקום בו היית יכולה לשנייה להירגע ולנשום.. להרגיש מוכלת ומובנת.. והקושי לבטוח הוא כל כך גדול.. ואת מפנה את הכל כלפי פנים, כלפי עצמך -׳זולת עצמי׳.. כי את לא יכולה לעוד...

כותבת כי רוצה לשתף מעט בחויה ובתחושות. מעולם, לא הצלחתי להחזיק מעמד באשפוז. גם שרציתי ובאתי מכוונת לכך.. אצלי, בתוך כל התמודדות עם ההפרעה יש בעיקר ימים של אי תפקוד, לצד ימים מעטים בהם כן מצליחה לתפקד. בתוך כל הכאוס הזה, לא פניתי מעולם להכרה בביטוח לאומי.. ואני כבר שני עשורים עם הפרעת אכילה ומס׳ אשפוזים ונסיונות טיפוליים, שכאמור לא צלחו. הייתי בטוחה שרק דרך המחלקה ניתן יהיה לקבל הכרה מבלי לעבור טרטור או הערות פוגעניות ששמעתי שנאמרו לחברות שחולות על ידי רופאים בועדה של ביטוח לאומי. חששתי. *** קצת לפני האשפוז האחרון הפסקתי לעבוד כי עוד...

לא נכנסתי לפה תקופה ארוכה.. הרבה עבר עליי מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה. עוד ניסיון אשפוז שוב במחלקה לבוגרות, שגם הפעם לא צלח. שוב לחוש את אותה תחושת כשלון. ממתינה לבנתיים לעדכון בנוגע לקבוצה שהציעו לי שאמורה להיפתח בקרוב.. בנוסף, למעקבים אצל דיאטנית שאמורה להתחיל. אמרו שייצרו קשר בקרוב. לא התקשרו. שוב מנסה לברר, משיבים לי- ״ ייצרו איתך קשר ״ לבנתיים עבר חודש וחצי מאז ששוחררתי על-ידי הצוות המטפל ואין מכתב שחרור. שוב מתקשרת לבקש שיכינו את המכתב (שאוכל להגיש לביטוח לאומי) והמכתב טרם מוכן.. מה שמעצים עוד יותר התחושות. עולה המחשבה שאם ככה אעוד...