לונה

ושוב עולות המחשבות ושוב העצב ממלא את מקומו בחלל ואני שואלת את עצמי כמה זמן יהיה לי כוח עוד להמשיך ככה? כמה זמן אני יכולה לנסות לשנות ולחזור אל אותה הנקודה? אני מרגישה עייפה וחסרת כל רצון לנסות משהו כי אני חוזרת כל פעם אל אותה נקודה שבה נמצאים הבדידות והעצב

בא כבר למות, אני לא מבינה למה אני סוחבת. בא לי למות מבפנים, מבלי שיראו או ירגישו אולי ככה זה שאתה כל השנים איש בלי שם. בא לי למות ולא באופן מטאפורי.

 

אני תוהה מתי הייתה הפעם הראשונה שאמרתי הנה אני מצליחה, אני יכולה לשלוט באוכל
אבל שוב ושוב אני מגלה עד כמה אני משתה בעצמי, עד כמה יושב לי בראש המשפט שאני יכולה
וכל בוקר אני קמה עם הרגשה של התחלה חדשה אבל הרגלים נושאות אותי לסופר הקרוב

אני שואלת את עצמי עד מתי? הרי אני כבר יודעת את מצבי הקשה, את המשקל שמזנק
כלפי מעלה ללא הפסקה.
אני שואלת את עצמי האם זה יהיה עד שהילדים יהיו מספיק גדולים כדי להבין? כבר נשאלתי
על ידם למה יש לי בטן גדולה שכבר נולדה אחותם התינוקת.

אני יודעת שאם אלך לדיאטנית דברחחה כל כך ברורים לי, תתחיל עם השאלה מעוד...

אני מאוד רוצה להאמין שביכולתי לפתוח דף חדש, דף המסתכל קדימה לעתיד, נטול אובססיות.

אתמול עשיתי, לדעתי, צעד מאוד אמיץ. שוחחתי עם הפסיכאטרית ובחרתי להתחיל בטיפול תרופתי.

אני עם המון חששות אבל אני רוצה לנסות.

אני עם המון חששות כי אני יודעת שהחודש אשלם הרבה על האובססיות שלי ואני רוצה לחדול מכך.

אני יודעת שאין קסמים ואין קיצורי דרך. אני יודעת שלפני עבודה רבה ואני נכונה לה.

אני רוצה לאחל לעצמי המון הצלחה בדרכי החדשה.