זית

לילות שלמים, הייתי נרדמת כשאני אוחזת לעצמי את הכף יד אומרת לקיר ״לילה טוב, אני אוהבת אותך״ ומדמיינת שיש שם מישהו אמיתי. לפעמים הייתי עושה את עצמי מסמלת ומחייכת שכולם מסביבי, כאילו שיש מישהו. לא היה שם אף אחד. אף פעם. אף פעם אף אחד לא ניסה להיות שם. וזה כל כך כואב לי, כל בוקר, שעה, דקה ביום. למה זה מגיע לי? לעבור את כל החרא שלי לבד? אני כל הזמן אומרת לעצמי אם הייתי מתה ומחר הייתה ההלוויה שלך. מי היה בא? חוץ מהמשפחה שלך? החברות שאף פעם לא היו לך? או בעצם אלה שהיו אבל היו צבועות? החבר של קיים? מי היה בא? רק את הפרחים והשניי כלעוד...

שאמא שלי הייתה קטנה אבא שלה היה עבריין, הוא היה שותה ומרביץ לה לאחים שלה ולסבתא. היא כל פעם משתפת אותי ואמרת לי שאני החברה הכי טובה שלה, זה נכון היא גם החברה הכי טובה שלי כי יש לי אולי חבר אחד שבאמת מתעניין בי. אני אוהבת אותה למרות שהיא לפעמים מעצבנת. בגלל שבכל ילדותה היא הוכתה ואביה לבסוף נפטר אני מרגישה כאילו היא הילדה שלי לפעמים, מרגיש לי שהיא מדברת כמו ילדה. לפעמים אני חושבת שהיא משלימה את עברה עכשיו ומנסה להרגיש איך זה להיות ילד/ אדם מבוגר נורמאלי ושפוי. לפעמים בא לי ליצעוק עליה ולהגיד לה שתפסיק להתנהג כמו ילדה בת ארבע ושעוד...

עוד פעם כואב לי השריר של היד, הפעם ביד שמאל. לא יכולה לבכות מכאבים כי כמו שאמרתי כבר אני בתאילנד ואחי הגדול נמצא איתי. אני סובלת וזה רק היום הראשון! לא מצליחה להזיז את מפרק היד וחושבת כל הזמן על צונאמי ורעידות אדמה. זה הטיול המשפחתי הראשון מסוגו, אני אחי אבא בת זוגתו ושני הילדים שלה. הבן בגילי והבת בגיל של אחי. אנחנו מדברות כמעט על הכל, אני לא בטוחה אם אני יכולה לסמוך עליה לפעמים היא מרגישה לי צבועה למרות שאני אוהבת אותה כמעט כמו אחות אמיתית. עם הבן שאני בקושי מדברת, לפעמים שאנחנו מדברים זה מרגיש כאילו אנחנו אוהבים אחד את העוד...

דרוש אדם שיתאהב בי כל יום מחדש, שיחבק אותי, שינשק אותי, שיעריך אותי, שיכיל אותי, שיבין אותי, שיהיה איתי ולצידי, שלא יתבייש בי, שיאמין בי, שיצחיק אותי, שישן איתי, שיחמם אותי, שיעצבן אותי. שפשוט יהיה איתי גם אם הוא לא מדבר, אלה רק שותק מסתכל עליי ומחייך. גם אם זה רק זה. זה מספיק לי.

החברה הכי טובה שלי, לא מתעניינת בי מתחילת החופש. כאילו אני לא קיימת, כאילו לא מגיע לי יחס, התעניינות משהו. אמרתי לה, שזה לא לעניין שזה מעצבן אותי, שאני רוצה שהיא תתייחס אליי כמו שאני מתייחסת אליה. ביקשתי משהו חריג? את החברה הכי טובה שלי לא? תתייחסי אליי, אני צריכה את זה. אני לא יכולה להסתפק כל היום בהתעניינות של המשפחה. זה לא מספיק, אני צריכה יותר. בחיאת תתייחסי אליי, את החברה הכי טובה שלי לא? או שבעצם היית.

הלכנו להופעה, אני אמא הבן זוג שלה אחי ובת זוגתו. אני היחידה במשפחה שאין לה אף אחד, גם לאבא יש בת זוג ולילדים שלה גם כן. ורק אני לבד. בהופעה ישבתי באמצע עם כאבי צוואר ושרירי ידיים, לא רציתי להיות שם לבד רציתי שגם לי יהיה חבר שיוכל לעודד אותי למרות שכואב לי. אבל לא, רק אמא הייתה שם וניסתה לעודד אותי מדי פעם. הרגשתי שאני הורסת את ״הבילוי המשפחתי״ כאילו אני באמת לא רצויה ואם לא הייתי מצטרפת אף אחד לא היה מרגיש בחסרוני. היה עוד כרטיס שהיה אמור לשמש למישהו לבוא איתי, אבל אף אחד לא רצה גם לא החבר/ החברה הכי טוב וטובה. כאילו אף אעוד...

כבר לילות שלמים אני בוכה מכאבים. הצוואר והגב, אני משתגעת ולא מצליחה לישון, לא ללכת, להתקופף ולכעוס. שום דבר לא עוזר אין לי כוח ואני צריכה לשחרר, מילות אהבה מאנשים מוכרים כבר לא מספקות את הלב. טסה לתאילנד מקווה ששם יהיה שקט ללב.

לא היה לי חבר, אני אדם שכל כך רוצה להיות בזוגיות כי אני יודעת שאני צריכה מישהו שיהיה איתי יחזיק לי את היד ויאהב אותי ככה עם כל ההתקפי זעם שלי, ההשמנה, האכילה בשעת לחץ, הפחד, השתיקה, השנאה, החרדה. ככה שפשוט יאהב אותי שיגיד לי כל יום כמה הוא אוהב אותי, גם כשאני אשאל אותו למה? הוא יענה ככה בלי שום פירוט. שפשוט יאהב אותי, בגלל שאני לא תמיד אוהבת אותי.