כואב לי שאני אין לי פרגון מבני הבית.
אוכל יוצא לא טעים .
איך יהיה לי חשק להמשיך לבשל .האמת התחלתי להעניש אותם הם גדולות .\
לא עוזרים לי בכלום יש כלים כיור כביסות והבית וכלום לא עושים .כי יודעים אמא בבית.
האמת היתי רוצה להתנדב לבנתיים כדי להתחיל לפתח את השיחה שלי .ולא לפחד לדבר .
אבל קשה לי עם הזכרון.
ובידיים קשה לי לעבוד בגללל מחלות שייש לי .
מפריע לי שהבית בלגן .רק עלי מגיע אומר למה ככה .מגיע לא מאוחר אך עייף מאוד .
מה אני צריכה לעשות נמאס לי .
אחת כמעט עזבה את הבית הבגלל המחלה שלי הסרטן .וכשחזרה לא מסתדרת עם אחותה.
ואומרת שלא טו
תנסי לצאת קצת מהבית עבודה במשרה חלקית, חוג. אולי זה יתן חשק לשאר הדברים, כמו סידור הבית ועוד
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוגם לי אין מוטיבציה לצאת מהבית .
יש לי לקבל החזר כספים ולא הולכת ומסדרת את זה את מבינה איזו אדישות נורא והיום .
צריכה משהי שתחכה לי למטה בשביל שנצא לפחות התחלה משפחה לא גרים כאן .
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחול aruifvi1 תבקשי מחברה. שכנה שתצא אתך
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחושלום אורחת יקרה.
נדמה לי שאני מזהה אותך וההרגשה שלי היא שמצבך הבריאותי יותר טוב. את כותבת יותר מאורגן ומסודר.
ככה זה ילדים, כנראה אנחנו לא צרכות לצפות מהן יותר מדי. אם הבנות שלך גדולות למה את בכלל מבשלת להן?
קחי אותן לשיחה ואמרי להן שמהיום את מבשלת רק פעם או פעמיים בשבוע ומצפה מכל אחת מהן לעזור בבישול או בבית פעם אחת בשבוע אפילו תרשמי איזה יום כל אחת מהן מוכנה.
חלק גדול מזה שחרא לך בבית נובע מההרגשה הפנימית שלך: אולי הטראומה שעברת עם הסרטן, תהפוכות הגיל, השגרה שנמאסה עלייך, הילדות שגדלו והיחסים איתן שהשתנו?
נרא
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו