הקורונה לא מפחידה אותי כמו השינוי הפתאומי בשגרת החיים שלי. אני גרה עם ההורים, ממשיכה לעבוד (כמעט כרגיל)... נוסעת הלוך ושוב שעתיים ביום מהבית לעבודה ואין שום דבר בין לבין. הקטע הוא שעוד לפני הקורונה החיים שלי היו בערך במצב דומה, בית-עבודה ומדי פעם חברות, פעם-פעמיים בשבוע. ככה שאני דיי אמורה להיות "רגילה" למצב. קטע שאני לא. ממשיכה לשתות את הכדורים שלי כרגיל, אבל חווה תסמינים של דיכאון... משהו אצלי פשוט לא בסדר... הלב כבד כל כך והראש מלא מחשבות. גם אם אני פורקת לחברה זה לא משפר את ההרגשה הכללית. כנראה שכרגע אני מקווה שאני לא היחידה