נעה13

למה אף אחד לא רואה שכואב לי ולמה אני מרגישה כל כך אשמה שאין סיבה ושבכלל אני הסיבה ושאני לא עושה שום דבר כדי לקדם את החיים שלי או לעשות לעצמי טוב חוץ מללכת לטיפול שלא עוזר וכבר מאוחר מדי למצוא אחד אחר ואני גם לא יודעת איך כל הזמן עצובה לא יודעת אם אני באמת בודדה או שאני כופה על עצמי בדידות אוף

כשהייתי ביסודי הייתה לי חברה טובה, ולאורך השנים היו לנו ריבים שממש פגעו בי ובעיקר בכיתה ו'. עברנו לחטיבות שונות וראיתי אותה רק ממש קצת מאז. הרבה זמן שמרתי טינה על כל מה שקרה, אבל בשנים האחרונות כבר קיבלתי פרספקטיבה - היינו ילדות קטנות, ונכון שזה כאב אז אבל זה כבר לא רלוונטי היום. בחמש השנים שעברו מאז סיום היסודי ראיתי אותה ממש קצת.

הנה העניין: אתמול היא שלחה לי פתאום שניפגש להשלים פערים. (שזה מוזר מאוד כי אמא שלי חלמה עליה בשבת)-לא עניתי הרבה שעות אבל בסןף הרגשתי רע ופשוט שאלתי אותה מה שלומה, בלי לענות על השלמת הפערים.

עקבתי אחריה ברשתעוד...

יש רעש נורא של שיפוצים כבר כמה חודשים ממש לידינו. קשה לי להירדם בלילות (אני נרדמת רק בסביבות 2-3) וזה מעיר אותי בשבע בבוקר ובכל היום יש רעש ככ נורא ואני פשוט לא יכולה יותר!!!!!! אני יכולה לישון רק בשבת ובשבוע אני פשוט משתגעת, כואב לי הראש וכל הגוף מהעייפות ואין מה לעשות! אני מרגישה שאני משתגעת

דברים קשים לי. אתמול היה לילה קשה במיוחד, טיקים נוראיים, מחשבות לא טובות, כרגיל.. ובלי אמא שלי לידי לא הייתי מצליחה בחיים אבל טוב לי לראות שיש כאן אנשים שאכפת להם אחד מהשני ואנשים שעוברים דברים דומים לשלי ושאפשר למצוא נחמה וגם לעזור דרך המסך אז תודה ❤

הלוואי שמישהו יבין את מה שאני מרגישה הלוואי שיחבקו אותי הלוואי שיהיו זמינים בשבילי בשעות הקשות בלילה הלוואי שכל הרגשות האלה יעברו או יתחלפו

קשה לי. הרבה מחשבות אובדניות כבר הרבה זמן. לא יכולה להגיד לאמא שלי כי זה מלחיץ אותה מאוד ואני לא רוצה לפגוע בה. התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית אבל קשה לי מאוד לדבר איתה על זה, אולי כי התרגלתי לא לדבר.
אני בלחץ ובעצב וזה מתבטא גם גופנית בטיקים וכאבים.
אני לא ישנה טוב והולכת תמיד לישון מאוחר כי המחשבות לפני השינה קשות לי מאוד.
אני לא יודעת איך להתמודד יותר עם המחשבות האלה. אני לא מוצאת טעם לחיים ואין לי תקוות לעתיד. אני יודעת שזה מוקדם ושאני עוד צעירה, אבל אני לא רוצה להביא ילדים, וזה אומר לגזור על עצמי סוג של בדידות.
גם עכשיו אני מרגישה בועוד...