אני כותבת פה בגלל תגובה שקיבלתי ממרצה. שכל פעם שהיא רואה אותי היא מיד מעירה לי על כמה שרזיתי, וכמה שהיא דואגת ולא מאמינה לי שאני אוכלת. אחרי ההערה היום כמעט בכיתי וזה השפיע עליי מאוד.
הסיפור המלא הוא כזה. היתה לי אנורקסיה בגילאים 14-17. לאחר מכן זה הפך להפרעת אכילה כפייתית, וגם טיפלתי בזה.
בגיל 20 הגעתי למשקל הכי גבוה, וזה הגיל שבו היא הכירה אותי.
לאחר מכן היו הרבה בעיות במשפחה, אמי חלתה בסרטן, ומרוב לחץ והעיסוק בטיפול בה ירדתי במשקל. הירידה במשקל לשם שינוי לא היתה מרצון לרדת, אלא מחוסר התאבון שהיה לי בתקופה המלחיצה הזאת.
כרגע אני כן או
