נועם21, מחבר בכמוני

אני מאבדת את זה, הזמן והמציאות מתפוררים מול עיניי

6 תגובות
N

nava123 בסביבות גיל 60 לאחר כריתת מעי גידול סובלת לאחר הניתוח וגם מעי רגיז ברמה של סביב ריתוק לשרותים קשה מנשוא .!!!המון השתדלות באוכל ספורט כח נפשי ופיזי מתמודדת עם אחיות אלימות ועדיין אין התיחסות לסרטן שעברתי שנתיים אחרי..... נוטלת כדורי מצב רוח טוב ומרימה ראש כל יום מחדש אלימות מבן הזוג...

חבר קהילה · 10.3.2021

Edit
יקרה נראה לי שאת מבינה עניין בחורה עם ראש אני מאחלת לך המון בריאות הנפש קבלי ממני חיבוק חם מאחלת לך שיפור ככל האפשר תמצאי את דרך המלך סומכת עליך!!!!
דווחו
ר

רפאל21 נשוי + ילדים, ילדה אחת נשואה מגיל 16 עם דכאון וכו' עליות וירידות לפני כעשר שנים עשיתי הימורים על כמליון ש"ח שחלק גדול מזה היה הלוואות, הפסדתי את הכסף, נהייתי מכור להימורים, אושפזתי בכפיה פעמיים, אובחנתי כחולה מניה דפרסיה, עברתי גמילה ברטורנו, כרגע עם חובות, עובד עצמאי בהוצאה לאור של ספרי קודש

חבר קהילה · 11.3.2021

Edit
חויתי פעם חויה דומה לתקופה קצרה שהכל ריחף מסביבי, וזו הרגשה איומה עם חרדות שהכל לא יציב אם תצליחי למצוא התחייבות להתעסק באמת במשהו אחר במקום בעצמך זה מאוד יעזור לך זה כמו שנוסעים במכונית חדשה, אם אני רוצה לבדוק קודם כל מה התפקיד של כל חלק במכונית, ואיך הוא עובד ולמה הגז מניע, והברקס עוצר, ואיפה החוטים של המנורות נמצאים, ואיך ההזרקת דלק עובדת ואיך הוישרים עובדים, ומה יש למטה במכונית, כמה חזק הפח, וכמה האגזוז עבה, וממה הוא עשוי, ומה המוסך יעשה כשיהיה תקלה, ועוד הרבה פרטים שלא הזכרתי כאן, ורק אז לנסוע... כמעט שלא תוכלי לנסוע ברכב
דווחו
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מנהל קהילה · 11.3.2021

Edit
יקרה, קראתי ונמלאתי כאב. כמה סבל את עוברת. הדבר הכי חשוב שאני רוצה להגיד לך היום זה להפסיק להאשים את עצמך - כרגע אין לך שליטה על החוויה הכול כך קשה שאת עוברת. למרות הסבל וההרגשה האיומה אני רוצה להגיד לך שיש שם לתופעה ממנה את סובלת (כמו שאת עצמך מצאת) והיא בדרך כלל מופיעה כחלק מחרדה קיצונית. יקרה, נראה שכבר זמן מה את שרויה בתוך מערבולת של רגשות שיש בהן מן הדיכאון והחרדה. נראה שאת אדם מאוד אינטיליגנטי וגם ממעט לשתף אחרים וכפועל יוצא מכך המשכת לפעול ולנוע בחיים - לשים מסכה של "הכול בסדר" ולהמשיך הלאה אבל הרגשות הקשים שצברת לאורך החיים
דווחו

קוראים לי נועם, בת 17, והשבוע האחרון הרגיש כמו חלום בלהות מתמשך שבמהלכו ניתנות לי דקות בודדות של חרדה שלא גורמת ללחץ בחזה, אפילו לא שלווה אמיתית.
אני אתחיל ואספר קצת על עצמי, במהלך כל חיי סבלתי מסביבה רועשת, ביקורתית, וכשעכשיו אני מסתכלת אחורה, די מאוד מתעללת רגשית. ותמיד הדחקתי את מה שקרה, אם בבית ואם מחוצה לו, תמיד הרגשתי בסדר, כי ידעתי שזה בסדר לבכות וזה בסדר להסתגר בחדר ולא לצאת כי כיף לי לבד, וכשאני לבד אני יכולה לדחוף את המחשבות ולא להתעסק בהם.
הכל התחיל לפניי שלושה חודשים בערך, אני מקבלת טיפול באנטיביוטיקה עקב טפילים בצואה ומקבלת גם הפניה לרופא גסטרו. במהלך התקופה של הלקיחת כדורים עברו עליי שלוש ימים הזויים במיוחד. הרגשתי שהמציאות סביבי לא קיימת, וכבנאדם שאוהב לחשוב הרבה ולפענח הכל המחשבות בהחלט לא עזרו לי, הרגשתי לבד, אבל ליד אנשים נרגעתי, כי אמרתי לעצמי הינה, את לא משתגעת, יש סביבך אנשים. בתופעות הלוואי של הכדורים הייתה מחלת מוח שהסיכויים אליה נמוכים מאוד והיא עלולה לגרום להזיה ובלבול וכמובן שבמשך השלושה ימים האלו אמרתי לעצמי הינה, זה קורה, ימצאו לך את המחלה.
אבל זה נעלם. זה נעלם כל כך מהר ובשנייה שזה הפסיק שכחתי מזה, כאילו הימים האלו מעולם לא קרו. אמרתי לעצמי שזה היה בגלל הכדורים ובגלל הטפילים, הידיעה שיכלתי לתת לעצמי סיבה הרגיעה אותי, כי כשיש סיבה או בעיה, אפשר לדעת איך מטפלים בה.
אבל לפניי שבוע, בשבת, משפט אחד מספר פילוסופי שאני כל כך מתחרטת שקראתי ניתק אותי לגמרי. אני כותבת את המילים האלו בעודי חושבת שהם יגיעו אל אנשים חסרי מחשבה ובחירה, כי אני לבד בעולם וכולכם רק בתודעה שלי. זה מה שהספר אמר, שיש את האפשרות שכל מה שאני רואה ושומע הינם בתודעה שלי ואי אפשר להפריח את זה כמו שאני אפשר להוכיח את זה. ובשנייה הראשונה שחשבתי על המשפט הזב כשהלכתי לישון. ניתוק מוחלט.
הנה, זה קורה שוב, את לבד, אבל הפעם, את באמת לבד. הגוף פועל על אוטומט, החרדה לא נותנת לי לישון בלילה, הרבה כעס ותסכול, געגוע לחיים שלפניי, הרבה מחשבות של למה, למה זה קרה, למה זה חזר, למה זה כל כך חמור הפעם.
המילים האלו שאני כותבת כאן הם הבריחה היחידה שלי, המשפחה שלי דואגת ומחבקת אבל היא לא תבין, היא לעולם לא תבין את ההרגשה. תחושה של ריקנות מדכאת, שכחתי מה זה להיות שמחה. החרדה אוחזת בי כאילו נמצאתי בהתקף אחד גדול מאותו רגע מלפניי שבוע. אם הגעתם עד לכאן, תבורכו באמת.
הימים האחרונים היו התדרדרות אחת גדולה. אני לא יכולה להתנתק מהתחושה הזו, לא מזהה את הקול של עצמי, לא מרגישה שום רגש, מרגישה כאילו אני מסתכלת על המציאות כצופה, לפעמים אני זו שלא נמצאת בין אנשים חיים ולפעמים הם אלו שלא אמיתיים ואני זו שמתהלכת כמו צל, לא יודעת אילו מבין התחושות האלו גרועה יותר.
אז מתסכול ופחד פניתי אל גוגל, כמו כל בנאדם נורמאלי, וברגע שראיתי שיש לזה הגדרה, יש משהו כזה, זה הרגיע אותי, רק לרגע, כי כשלחצתי על טיפול בדה ראליזציה ראיתי שאין טיפול שמוכח כיעיל ביותר. אני מוצאת את זה מוזר שאני קוראת על הפרעה שכביכול נמצאת במציאות הלא אמיתית אצלי אבל מתרחשת בתוכי.
הבנתי שבמהלך החיים שלי נפגשתי עם חרדה ודיכאון, אבל עכשיו, עכשיו הייתי צריכה להתמודד איתם. אני לא יודעת אל החרדה והדכאון נגרמו מההפרעה או שהיא נגרמה מהם. אבל לא משנה מה יש קול בתוכי שכועס על עצמי, הקול ההגיוני שלפעמים מקבל שליטה לכמה שניות ביום, קול שאומר לי זה לא אמיתי, את ממציאה, את הוזה, אין לזה שום סיבה לקרות, לפניי שבועיים היית בסדר, אז מה קרה, את רואה שהורסת את עצמך. אבל אחרי כמה רגעים אני חוזרת לשקוע. וכל כך מפחיד בתוך המחשבות שלי, כל כך לבד. אם הייתי פועלת מקודם כמו רובוט שיודע מה לעשות ואיך לפעול ואני רק צופה בו, עכשיו אני שואלת את עצמי בשביל מה, בשביל מי, הרי את לבד פה, את אפילו לא יודעת מה את, אולי זה חלום שיעבור, אולי יש לך מחלה במוח, אולי יש משהו אולי אין משהו. והמחשבות שלי נחבטות כל רגע ביום מהרגשה של תבחרי בפיתרון הקל ובין תזכרי את החיים שהיו לך פעם, ואולי רגשות החרטה האחרונות שנשארו לי הם אלו שמחזיקות אותי, לא לאכזב את אמא שלי, לא מגיע לה, אבל שוב מחשבה נוראית ומדכאת עולה, איך את מרגישה רגשות אם כל זה לא אמיתי.
אני סובלת מאוד, הפנו אותי לפסיכיאטר אך לא הצלחנו לתפוס אותם, והינה אני אומרת לעצמי, את נמצאת בתוך לופ והזמן לא זז ואת תחיי חיים שבהם הדברים היחידים שיחזיקו אותך הם הזכרונות הבודדים מהעבר, פעם היה בסדר, אולי מתישהוא יצליחו להציל אותך. ספרים עוזרים לי, לא כי הם מחזירים אותי למציאות אלא כי הם לוקחים אותי לאחרת, מציאות שבה אין כאב.
קצת ממה שאני חווה ביום יום:
הרגשה של ניתוק מהמציאות והגוף
שוכחת לרוב דברים או שנדרש מאמץ לזכור מה עשיתי לפניי כמה שעות או ביום לפניי
בהייה עוזרת לי מאוד להתנתק מהמחשבות
לא מזהה את הקול של עצמי
הרגשה כאילו אף אחד לעולם לא יבין אותי
בכי תמידי
תחושה שהזמן לא זז או זז מהר מידי
ניתוח תמידי של כל דבן ועיניין
פקפוק במעשים שלי ושל אחרים
אי הבנה של פעולות בסיסיות, כמו למשל אין הטלפון הזה עובד איך מכוניות נוסעות איך הכל זז ואני תקועה במקום
אציין גם שכל דבר שעוזר לי עוזר רק באותו הרגע, הליכה נותנת לי חצי שעה (לא רצופה) של מחשבות נקיות עד כמה שאפשר לקרוא לזה. מקלחת מעסיקה אותי לכמה דקות, אכילה (בכוח, כי אני מאוד רעבה אבל לא מסוגלת לאכול) גם מעסיקה אותי. תמיד יש לי פחד ממטלות שיש לי לעשות, אם זה ללמוד למבחנים, ללכת לבית ספר, אני מאוד סובלת רק מלחשוב על זה שאצטרך להעמיד פנים בפניי עצמי שהכל בסדר כי זה לא, משהו לא בסדר, ואני לא מצליחה לשים עליו את האצבע, אולי גם לא בכוחי לשים אליו את האצבע, ימיי כרגע עוברים במשיכת הזמן עד שאוכל להגיע לטיפול אצל פסיכיאטר.
היום אני הולכת לרופא הגסטרו כדי לראות אם הטפילים עברו או שיש לי משהו מעבר לזה, והאמת, אני מקווה שזה משהו רפואי, כי בזה אפשר לטפל, בזה אפשר לעזור לי, את זה המשפחה שלי אולי תראה ותצליח להבין. כי את הריקנות, הדיכאון, החרדה והניתוק, הם לעולם לא יראו.

הנושאים החמים

נועם21

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

נועם21

הקהילות שלי

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?