מבולבלת1

אני מרגישה אותו. את הכאב, הוא לא עוזב אותי. כמו חור שחור בחזה, חור עמוק, שואב ממני כל טיפה של מוטיבציה ושמחת חיים. הוא לא מרפה ממני, פועם כמו לב שני. הוא כבר חלק ממני, כבד ועם נוכחות של סלע. וכבד לי, וקשה לי. אני לא רוצה לסחוב אותו, הוא לא נעים לי. כמו בנקישת אצבע, הוא גורם לי לבכות, לישון, ובכלל מוציא ממני כל חשק לחיים. הוא גורם לי לשחזר כל צעד נוראי בחיים הקצרים שלי, לחשוב את הנורא מכל על עצמי. שאני לא מוצלחת, שאני כושלת, שאני מכוערת, אני רק נטל על אנשים, הנוכחות שלי בעולם הזה מיותרת. הדמעות זורמות מעצמן. אני לא רוצה לבלות יום שלם בעוד...

חוזרת אחרי הליכה בחושך, מקווה שעזרה והבכי שחרר את מה שהיה צריך להשתחרר. חוזרת למיטה, מנסה להירגע וההתייפחות לא מפסיקה. הקטע המצחיק הוא שאני לא יודעת למה. מתי זה התחיל ולמה. אני רק יודעת את מה שאני מרגישה כרגע. כל כך קשה לי. כל כך. כל מה שאני חושבת הוא שאם רק אפסיק להתקיים הכל ייגמר. ואני יודעת, זה נשמע רע ממש. בחיים לא חשבתי שארגיש ככה. אבל באמת שזה כל כך מפתה, כל הקושי הזה של החיים יפסיק בן רגע. כבר לא ארגיש יותר, לא אחווה את זה יותר. ואל תתבלבלו, זו לא קריאה לעזרה. אני לא אובדנית. אני רק רוצה שהסבל ייפסק. אני מותשת, אני סחוטעוד...