מספר על חבר קרוב, שנמצא הרחק, הרחק מאוד! אבל לעולם לא עוזב. חבר שהתרחק ממש מזמן, אבל נשאר עמוק בפנים. אני יודע שזה נדוש, ואפילו עגום, אבל באמת שזה מה שאני מרגיש.. נעלמתי לי, מזמן! ניסיתי לטפל, ניסיתי לחזור, ניסיתי להלחם, ויש בשביל מה!! אז למה אני לא מרגיש שהתקדמתי אפילו בצעד, וההפך.. נשאב, עמוק לתוך תחתית של בור, שאין לו תחתית... הנפילה התחילה מזמן.. ועדיין צונח. בבקשה אל תודו לי על השיתוף, או תתנו לי הרגשה של רחמים! אם למישהי\ו יש רעיון, על דרך לעזור לעלות, קצת למעלה, או אפילו לעצור את הנפילה.. אשמח לשמוע!!!