אני יושבת פה בארבע ארבעים בבוקר ופשוט לא מצליחה להפסיק לבכות. אני מתחילה לחשוב על החיים שלי עד היום על חברים, משפחה, ומבינה שאין לי כלום. חברים, שאפילו לא זוכרים שיש לי יום הולדת או לטרוח לעשות לי משהו, שבלילות שאני מנסה לחשוב כמה חברים אמיתיים יש לי אני מגיעה למסקנה שאין לי אפילו לא אחד. משפחה שבקושי רואה שעובר עליי משהו, ואני לא יכולה לפנות אליהם כי הם לא יבינו ויגידו שאני ממציאה דברים שראיתי בטלוויזיה. אבל אני אוהבת מאוד, והם הסיבה לזה שאני עדיין כאן, אחרת ממזמן כבר לא הייתי. ואני באמת לא יודעת מה לעשות, אשמח לעזרה, למישהו שי