כבר תקופה לא קצרה שאני מוצא את עצמי בחוסר תפקוד, און ואוף.
בשלב הזה יותר קל לי להשקיע שעה בלהמציא ימי מחלה (גימלים) מלהתארגן ליום בחיי הקבע.
ההנחה (העצמית) היא שמוותרים לי כי אני חודש+ מסוף השירות או פשוט כי לא אכפת להם, כל עוד קיים אישור.
ואני? מה אכפת לי, הם מאשרים, אז ממשיך בשלי. וגם אם הייתי צריך להתאמץ להגיע במיוחד - התפקוד לא היה עולה בהכרח, למרות התפקיד החשוב.
מוצא את עצמי קם עם דמעות, ומסרב להצליח לישון - עם דמעות.
לא כי קשה לי במערכת, אלא כי אני לא יודע מה אני עושה עם עצמי, כנראה.
מרבית הזמן הגוף שלי נכנס לחרדה (כך מתארים את זה?
