אז שוב חתכתי היום...
כל כך הרבה צלקות בגוף מתפרים קודמים שלא יכלתי להרשות לעצמי להגיע לזה שוב..
אז איכשהו עצרתי בזמן... לא עמוק מדי.. לא צריך תפרים...
אבל בכל זאת חתכתי... וזה עצוב שקצת אחר כך הוקל לי טיפה...
זה פשוט פתטי... זה כל מה שיש לי להגיד כרגע על עצמי..
פתטית...
אין לי כוח יותר..
הרעש הזה בראש חזק ממני...
אני רק רוצה קצת שקט...
רק קצת...
כל כך חלשה....
כל כך חסרת כוחות... בוהה שעות בכלום...
נלחמת בשדים שלי שלא אפגע בעצמי.... מנסה להמשיך ולנשום...
לעבור את הלילה...
לא לחתוך... לא לשתות כדורים...
מנסה לעמוד בגשם הזה אבל לא באמת מצליחה...
נזכרתי בשיר יפה...
stand in the rain
:She never slows down.
She doesn't know why but she knows that when she's all alone, feels like its all coming down
She won't turn around
The shadows are long and she fears if she cries that first tear, the tears will not stop raining down
[CHORUS]
So s
שנים על גבי שנים בתוך המעגל האכזרי הזה... קמה ונופלת ושוב קמה ושוב נופלת... והכל חוזר חלילה כאילו שאין באמת לאן לברוח...
אני בטיפול פסיכולוגי באופן פרטי כבר כמעט 7 שנים... הפסיכולוגית שלי מדהימה... אפשר להגיד שהיא האדם היחיד שנותר לי שיכול לסבול אותי ואת התנודות הללו...
מול יתר האנשים אני פשוט שחקנית מצויינת... מסכה גדולה של חיוך ושל הכל בסדר...
לחלק מהאנשים זה פשוט נוח יותר לראות את מה שהם רוצים לראות...ואני מבינה אותם...זה מתסכל מדי לדעת שמישהו קרוב אליך סובל ואין לך את הכלים לעזור לו.. אז עדיף לך לחשוב שהכל בסדר.. שהדברי
