אני תמיד אני

שבוע שאני מרגישה שהלך לזבל. אם הייתי מצליחה עוד קצת אולי כבר הייתי עוברת את החצי שנה. אבל נשברתי ומאז אני לא מצליחה להחזיק את עצמי. עבר שבוע ואני רק חושבת על זה. עוד שבוע של סבל שכל הדברים מתחברים. שאני כבר לא יודעת מה עובר עליי. אני לא יודעת להגיד אם זה בגלל הבית אם זה בגלל מה שהיה לפני חודשיים אולי בגלל שאני מנסה סתם למצוא הסבר להרשות למחשבות ופשוט אין הסבר ואני סתם עושה את עצמי מסכנה. אולי אני פשוט צריכה לוותר וזהו ולהמשיך במצב הזה. אני כבר לא יודעת. ונראלי אני אף פעם לא אדע. כי יש לי חייב דווקא ממש טובים. אני מצליחה בדברים שאני עו

(טריגר פ.ע ופ.מ)

אני עוד זוכרת את הילדה הקטנה הזאת,

בלילות שואלת את עצמה – מה לעשות? 

דמעות מתפרצות, עיניים בוכות, 

היא יושבת לבד, מנסה להבין ת'תקופה הזאת

המחשבות באות, היא מתפרקת,

אבל אף אחד לא שם לב – כי היא נראית מושלמת. 

צלקות צועקות, והעיניים שוב בוכות, שוב נלחמות, נזכרות. 

היא מחפשת תיקון, מקום אחד בטוח, 

אבל איכשהו – דווקא הרחוב נהיה לה הכי פתוח

הדם נזל, אף אחד לא ראה,

עיניים אדומות – זוכרות את היום ההוא, בו היא נהרסה. 

היא מנסה שוב ושוב מנסה, 

אבל בסוף חוזרת אחורה, לשתיקה. 

היא נשברת, לא מוצאת ת'עצמה

ויום אחד כולם יתפלאו לשמוע –

את הסיפור שהי

בית זה אמור להיות מקום שכיף להיות בו. המקום הבטוח. שאחרי יום קשה אני רק רוצה להגיע אליו. רוצה את הבית את החדר את המיטה.

אבל כל פעם זה יותר רחוק מלהיות זה.

צעקות, ריבים, את אשמה אתה אשם כולם אשמים בעצם. רק את לא את תמיד צודקת הרי את הגדולה את שאת שיש לה הכי הרבה ניסיון בחיים.

וכן אני מבינה את זה. זה הגיוני שמאז שהורים שלך נפטרו את מתגעגעת וזה חסר לך. אבל את לא יכולה להוציא את זה על כולם. 

הצעקות האלו. כל הייתי צריכה ללכת לא יכולתי להשאר שם פשוט נשברתי. לשמוע אותך אומרת שאני שונאת. שאין לי כלום שאני רק מקשיבה לאנשים אחרים. וכן אני שונאת אות

הריקנות הזאת לא משנה מה אני עושה, היא פשוט שם.  

אני עוזרת, מנסה, משתדלת, ועדיין הכול מרגיש כאילו מתפספס.  

המחשבות לא נרגעות, הזיכרונות, התמונות, הרגשות – הם פשוט שם, כל הזמן.  

ופתאום אני נזכרת במה שהיה, במה שחזר.  

כן, חזרתי לזה. אולי לא לגמרי, אבל חזרתי.  

אני רק מחכה שהזמן יעבור, שאנשים יפסיקו לחשוד.  

אבל הצלקות שם. הן לא הולכות לשום מקום.  

ואני לא בטוחה למה, אבל אני רק רוצה עוד.  

אני לא יודעת להסביר למה.  

אולי אני פשוט צריכה להרגיש משהו.  

אולי אני פשוט רוצה לסבול.  

אולי... אין לי סיבה. אבל זה פשוט שם.

אני יודעת שאני לא אעשה כלום כי תכ

אל תדברי אל תגידי לאף אחד.

אף אחד לא יבין אותך. רק ישפטו אותך.

לא באמת ינסו להבין. רק ינסו להראות לך כמה את לא בסדר.

ינסו לשנות אותך. להגיד שזה לא טוב.

ישאלו שאלות- לא בשביל להבין. ישאלו בשביל להוכיח שזה בעיה אצלך . שאת אף פעם לא בסדר.

אל תנסי אפילו אף אחד לא יבין.

אף אחד לא ינסה להבין. רק ישפטו.

את שוב תהיה זאת שמדברים עליה. את שוב תהיה הזאת שעושה הכל לא בסדר שרק צריך לתקן אותה.

אל תדברי כי אף אחד לא יצליח להכיל את כל מה שאת עוברת. כולם יהיו בהלם.

כולם ישאלו מתי הספקת. 

כולם ידברו. את תהרסי להם את החיים. 

את תהרסי לעצמך את החיים. תאבדי את כולם.

כנראה ששחכתי כבר מה זה שבת. שחכתי איך להציב גבולות. שחכתי איך לעמוד בגבולות שאני מציבה לעצמי. שחכתי שיש דברים שיותר חשובים. שחכתי מהכל שחכתי את עצמי. אני כותבת בשביל שהכאב לא יעבור לגוף לצלקות לכל מיני אבל למה בעצם אם יום אחד בשבוע שאני אמורה לשמור אני לא מצליחה זה פיזית שבת ואני פשוט כותבת. אולי זה הכי טוב עכשיו כי באמת המחשבות אוכלות לי את הראש אבל אני באמת כבר לא יודעת.

אני רק יודעת ששחכתי כבר את עצמי את הגבולות מאז שלא הצלחתי להגיד לא הכל השתנה ואף אחד לא שם לב 

כן פחדתי. פחדתי לפגוע. פחדתי שבגללי תעשה משהו. פחדתי לתת לך תחושה של אתה פחות. פחדתי מהכל.
אז הקשבתי לך. עשיתי את המ שלא רציתי. עשיתי את מה שהכי פחדתי ממנו. עשיתי את זה כי אתה היית שם כשאני הייתי צריכה. אז פשוט הקשבתי. שלחתי. כן. שלחתי.
את בסדר? כן. אין לי משהו אחר להגיד אני לא אגיד לך לא שכשלי היה קשה אתה לא ויותרת. אז מה אני אוותר? לא. אז הקשבתי לך שוב ושוב. תמיד אתה מצליח לשכנע אותי שזה בסדר שהכל טוב שאפשר לתקן אחרי זה. אין לי כבר דרך חזרה. אין לי כבר איך לחזור מזה. אין לי כבר מה לעשות. אין לי איך לקום מזה.

נגמרו הסיבובים בלילה כי משומה אני רואה אותו בכל מקום. הוא עדיין נראה אותו בן אדם נחמד. ואני מתנהגת כאילו שום דבר לא היה אבל הוא עובר לידי והראש מלא במחשבות מלא בשאלות מלא בדברים ואני לא יודעת מה לעשות זה קל להגיד אל תסתובבי יותר בחוץ בלילה. אבל זה היציאה שלי זה הזמן שלי עם עצמי זה היה הזמן הקבוע שעכשיו פשוט נהרס. לא נשאר כלום. בגלל בן אדם אחד. ובגלל שלא עצרתי אותו. אור ים לא להתייחס למה שבראש נוטה להגיד שזה אשמתי. אבל אני יודעת שכן אני ראיתי את זה בא אני ידעתי שזה מה שהוא יעשה ועדיין נשארתי שם לא היה לי אומץ לקום וללכת ולמנוע את זה או

שבת זה אמור להיות יום של נחת של שמחה פשוט שבת.

ואני מוצאת את עצמי בבית של זר כשהוא תופס אותי הגוף קופא הראש מלא במחשבות מלא בדברים שרצים והגוף לא מגיב הוא נוגע הוא עושה מה שבאלו ואני פשוט שם לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי אבל בסוף הוא "בן אדם נחמד" סך הכל דיבר נחמד ליווה אותי לבית שלי אחרי זה כאילו כלום לא קרה.  

היום כיפור ו..? משהו השתנה? הצלחתי לשנות משהו? הצלחתי להשתפר/לתקן? הצלחתי לסלוח? רוב הסיכויים שלא.. אני חוזרת על אותם דברים שוב ושוב. אני נזכרת בזה אני חושבת על מה היה אם. מה אם הוא היה עושה אחרת? מה אם עכשיו הייתי מסוגלת להגיד לו משהו. למה אני מםחדת שאנשים יפגעו שאנשים יחשבו משהו יעשו משהו ובסוף אני זאת שנפגעת כל פעם מחדש כי אני לא יודעת להגיד לא.

הרצון הכלכך חזק הזה של לתקן להשתפר למצאו את הטוב. אבל הכוחות שאין שעה חברים שהכל מחשבה ומשחבה הם נעלמים יותר ויותר... 

כן אני נראת בן אדם שמח שטוב לו אני יכולה כל היום לדבר על הטוב לדבר על מש

הפחד להגיע למצב הזה שוב הפחד שהכל התדרדר שוב הפחד הפחד הזה תמיד קיים נמאס לי לפחד