אז הרגרסיה מאז אוקטובר ממשיכה.. חודשיים הייתי יציבה על משקל נמוך אך לא מזיק.
כעת האבסורד הטא שמהרגע שקבעתי תור לדיאטנית מומחית, המצב התדרדר. כאילו התחלת טיפול מציפה אותי עושה ההפך.
הדופק כבר התחיל להיות יותר באזורי הברדיקרדיה.
ואנימרגישה באובססיות וחרדות
אני שוקלת לבדוק את האופציה לאשפוז יום בהדסה, כי אני ירושלמית. מה תוכלו לומר לי על זה?
מה הרף של הבי אמיי לקבלה? והאם יש שם מודעות לטראומה מורכבת כגורם עיקרי לחזרת הסימפטומים?
מתחילה להבין שאני מתדרדרת וצריכה איזה מענה מקיף יותר . אני גרה בירושלים ראיתי פרסומים ישנים שלהדסה נפתח טיפול יום למבוגרים אבל לא מצאתי שום מידע רלוונטי. זה עוד קיים?
איך הטיפול המרפאתי שם? מי מנהלת אותו?
הייתי מאושפזת שם לפני בערך 13 שנה וזה היה אשפוז טראומטי נורא ולכן חוששת מאוד מלחזור למקום הזה אבל אין שום אופציה אחרת בירושלים.
חוששת שרק טיפול דיאטני לא יעזור לי כרגע, מרגישה זקוקה פיזית לליווי באכילה. אפילו רק פעמיים בשבוע
בת 32 בעקבות תחילת טיפול לאחרונה אחרי תשע שנים בלי טיפול, צפו טראומות ישנות וכאלה שלא הייתי מודעת אליהן מפה לשם חזרתי להפרעת אכילה שלא הייתה חלק מחיי כבר קרוב לעשור.
במהלך העשור הזה הקמתי משפחה ויש לי ילד בן שלוש.
ועכשיו איכשהו טבעתי במקום הישן הזה של צמצומים וירידה במשקל אני לא ממש יודעת איך להפסיק אני לא רוצה שהבן שלי יהיה חשוף חזה אבל אני לא מצליחה לחזור לאכול. אני לא בשופ מעקב דיאטני ובכנות זה נראה לי די מיותר כי מעולם לא הסתדרתי עם תפריטים לא יודעת מה האופציות שלי כרגע. פשוט מרגישה אשמה על כל ביס קטן שמנסה להכניס.
איך מתמודדים עם האשמה שמלווה לאכילה של מאכלים שהם לא הסייף פוד שלי? אני נכנסתי למקום בהפרעה שאין לי הרבה מאכלים בטוחים. בערך חודש וחצי מאז ששקעתי בה בחזרה. בהדרגה זה הקצין. יש לי ילד בן שלוש, אני כל כולי מושקעת בהורות מאז שנולד אני לא מוכנה שהוא יגדל עם טראומות וחסכים, כמו שאני גדלתי. אני רוצה להעניק לו חיים טובים ורוצה להיות לו אמא טובה. לכן אני כל כך רוצה לצאת מהר מהמקום הזה של ההפרעה. אני לא רוצה שזה ישפיע עליו. גידלתי אותו להיות כל כך קשוב לגוף שלו. זה באמת מדהים ללא כל חסכים הוא אוכל מתוך הקשבה מלאה לגוף יאכל גלידה ומתוקים ואם שב
