אז התחלתי ללמוד במכללה, הגעתי עם ציפיות גדולות גם מעצמי וגם מהסביבה. אני זוכר שחיכיתי ללימודים וחשבתי לעצמי אין דבר אחר שהייתי מעדיף לעשות כרגע חוץ מלהתחיל כבר. וכך עבר יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע וככל שהזמן עבר הרגשתי איך אני מתכנס עוד ועוד אל תוך עצמי, לא משתף אף אחד עם הקושי שלי נשחק עוד ועוד. לא דמיינתי לעצמי שכך זה יראה, כל כישלון קטן וכל חוסר הצלחה רק מוסיף לסיפור שכבר מסופר בראש שלי. כל שבוע מתפרק מחדש. יש ימים שבהם קשה לי לראות איזשהו סוף, רק חושב שאני עשיתי את זה לעצמי. קשה לי לי לתת מקום לכאב הזה שלי, כשיש כל כך הרבה אנשים