אני מרגישה כאילו אני לא באמת עוזרת במשהו. אם אני כנה עם עצמי, אני כל הזמן חושבת אם החיים של מישהו באמת היו משתנים אם פשוט הייתי נעלמת. רגשית אולי אנשים היו עצובים לזמן מה, אבל מבחינה פיזית? מעשית? שום דבר לא באמת היה שונה. העולם היה ממשיך בדיוק אותו דבר.
וזה החלק שהכי מפריע לי. אני מרגישה שאני לא באמת תורמת משהו משמעותי. אני לא עושה דברים שבאמת חשובים בצורה מוחשית. אין לי אחריות שאני גאה בה, או דברים שאני באמת מתמידה בהם. רוב הימים מרגישים כאילו אני פשוט קיימת ברקע בזמן שכל השאר באמת חיים.
אני לא באמת יוצאת בכלל. יש בית ספר וגם אליו אני
