שלום לכולם. אני בן 27, לא עובד (בגלל סיבה בריאותית), אין לי חברים, ואין לי זוגיות. גם אף פעם לא היה לי משהו שבכלל מתקרב לזה. אז אני מנסה להעביר את הזמן, ולהתנחם ולהתעודד קצת עם מוזיקה, ולטייל בטבע, ולעשות הליכות. אבל בסופו של דבר הבדידות הזאת חונקת. אין לי עם מי לדבר, את מי לשתף, אין לי אף אחד/ת שרואים אותי מעבר לאיך שכולם רואים אותי. ואני לא מבקש הרבה, סה"כ את האדם הזה שאני יודע בוודאות שהוא יהיה איתי תמיד, ויקשיב לי ויראה אותי... כי הבדידות הזו באמת חונקת אותי
היי, אני חדש יחסית כאן. פוסט ראשון שאני מעלה, לא יודע כ"כ מה לכתוב אבל אולי זו הזדמנות טובה לפרוק
אז ככה, אני בן 27, ועם קרוהן מאז שאני קטן. חוויתי תקופות לא פשוטות עם התפרצויות שמנעו ממני לצאת מהבית מאז התיכון, ובין לבין גם עברתי 2 ניתוחים. תמיד נתנו לי תחושה של "עוף מוזר" בגלל זה, כמעט ולא היו לי חברים אמיתיים (וגם מה שהיה, זה היה ממש ממש מזמן…), תמיד לכולם היה קשה עם "המסכה" הזו שהמראה שלי לא תואם את הגיל (בגלל הקרוהן אז אני נראה יותר צעיר לגילי). תמיד הייתי מוצא את עצמי לבד, מתמודד עם שלל "הערות" בלשון המעטה. ותחושת הבדידות הזו משפ
-
2 תגובות
-