היי, אז אני יודעת שאני יחסית קטנה (13) אבל הרגשתי צורך לבוא לפה.
כבר שנתיים אני סובלת מדיכאון וחרדה. ובחצי שנה האחרונה החלטתי לספר לאמא שלי. חשבתי שזה יהיה בסדר ספרה התחיל שסיפרתי לה על החוויות שלי אצל אבא שלי (אני כבר לא רואה אותו כמה חודשים כי הוא לא בסדר בראש ולא התנהג אליי ועל אח שלי בסדר) ואז סיפרתי לה על איך שאני מרגישה ועל כמה קשה לי חשבתי שהיא תבין אבל בסוף היא קראה לי דרמטית אמרה שזה רק הורמונים ושלה קשה יותר. ניסיתי כמה פעמים לספר לה וזה לא הלך כל כך טוב אתמול אני ניסיתי לדבר איתה שוב אחרי שהיא צעקה עליי ואמרה לי שאני צר
ואוו זה נשמע לא פשוט בכלל, במיוחד שאת נפתחת ודיברת עם אמא שלך
מה שכן הייתי ממליץ זה לדבר עם היועצת בביצפר שלך, תספרי לה את הכל והיא תתן לך את הכלים להתמודד עם זה
מה שבטוח זה שכל מסלול שאת עוברת בחיים, זה רק מלמד אותך יותר ועושה אותך חזקה יותר, חכמה יותר, וככה את תצליחי לנצח כל דבר בחיים האלה - בזכות אותם משברים שאת עוברת עכשיו.
בהצלחה לך במסע :)
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחושלום לך יקרה, הכאב שלך זועק ונגע לי ישר בלב, הלוואי ויכולתי לחבק אותך ולתת לך את האמא שאת כול כך צריכה ורוצה. לצערי, הרבה פעמים כידלים אין לנו הורים שמותאמים לצרכים שלנו ויודעים לגעת בלב , בעיניים היכן שכואב ולנחם. אני מניחה שאמא שלך טרודה בחייה שלה. אולי קשה לה לגדל ילדים לבד ואולי קשה לה לשאת באשמה שאין לכם אבא כמו שהייתה רוצה. אני מבינה אותך מאוד ומצד שני לא רואה דרך ברגע זה להנחות אותך בכדי ליצור שינוי אצל אימך. מה כן אפשר לעשות? לפעמים אילו שאנחנו מוצאים אצלם נחמה הם לא ההורים שלנו.... אבל זה לא אומר שלא נוכל להתנחם ולקבל ביטחון
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו