DD-2

היה היה פעם אריה שנולד קצת אחרת משאר האריות. כבר בלידה, הוא נראה קצת אחרת משאר האריות, רזה וחלש, הצבע שלו גם היה קצת שונה מכולם, אבל האריה הקטן תמיד היה שמח, ותמיד ניסה להשתלב בלהקה, אך בגלל היותו קצת שונה מהאחרים, הוא נדחק הצדה.

ככל שהשנים חלפו, האריה אמנם גדל, אבל הוא לא נראה כמו כולם, הרעמה שלו לא הייתה יפה, גדולה ומרתיעה, כמו כולם. משהו היה חסר לאריה, אך עדיין, הוא לא איבד תקווה. האריה הקטן לא נולד לתוך להקה, הוא נולד לתוך חלל ריק. בבית שלו, השאגות לא נועדו להגן מפני אויבים, הן נועדו להקטין אותו עד שלא יישאר ממנו דבר.

אביו, האריה הג

ואין לי מושג כבר איך לעצור את זה.

כל פעם שאני עוברת לידו, הוא מסתכל לי על הגוף ומעיר הערות של "כמה היא שמנה". אם אני יורדת למטבח, הוא אומר "נראה לי היא רעבה". ואז מתחיל לשרוק בקול צורם את אותו השיר כל פעם שאני עוברת.

הדבר שהכי מרתיח זה שאמא כל הזמן לידו, וכל הזמן שותקת לו, ואפילו עם השנים, הרעל שלו הגיע גם אליה, והיא מתייחסת אליי בצורה נוראית בעצמה.

זה גורם לי להסתכל על הגוף שלי במראה כל הזמן ופשוט להיגעל.

אני עושה ספורט, אני עושה מה שאני יכולה, יש לי בעיה בבלוטת התריס.

אני באמת לא יודעת מה לעשות כבר.

וזה לא רק העניין של הגוף, כי כל החיים ה