שלום לכם,
אני בן 37, נשוי+3 .
אני סובל מתופעות דיכאון חולפות (פעם למעלה פעם למטה)
כמו מאניה דיפרסיה אך המאניה אצלי לא כזו גבוהה והדיפרסיה
אצלי לא כזו נמוכה (עד לפני מספר שבועות שהחמירה)
תופעות אילו פגעו לי קשות בביטחון העצמי כך שאני "נכבה אל הכלים"
מול משפחתי ,חבריי (שהקשר עם החברים כבר התפוגג כי אני לא בקשר)
ובכלל העולם כולו.
בגלל מצב זה כל עיסוקי עד היום היו במסגרות מפעלים כפועל פשוט כך
שלא אצטרך להתבלט וכו'. (שרדתי "בסדר" את התקופה)
הילדים גדלו, ההוצאות גדלו, אני התבגרתי וכך גם גופי והתחלת
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחושלום גולגול
אני בן 41 נשוי פלוס אחת
עברתי דיכאון קשה בשל שימוש בקנביס ולאחר מצב פסיכוטי כך שהוא לא בא סתם ככה פתאום כמו אצלך ,רציתי לדעת קצת יותר על הדיכאון שלך , האם הוא מלווה בחרדות ? אילו חרדות ? תאר קצת מה עובר לך בראש כשאתה במיטה , האם ביקרת את הפסיכיאטר שוב שיחליף לך את הציפרמיל למשהו אחר ? איך מערכת היחסים שלך עם אשתך והילדים ? בני כמה הם ? ספר קצת יותר על עצמך בבקשה
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוגולגול שלום.
אני מבינה את היאוש שלך. אתה מתאר מצב בו אתה נתון ברכבת שדים, שאפילו לא קנית אליה כרטיס.
כך גם נראה, שצמצמת את עצמך למינימום האפשרי בכדי לא להתמודד עם השדים שבחייך.
האינטואיציה שלי אומרת, שאתה אדם מאוד מכשר אבל כנראה, ביטוי הכשרון מאוד מאיים עלייך ואולי זו הסיבה , שנכנסת בעטייה לדיכאון.
כי הנה, לאחר שנים של הצטמצמות , אתה לומד, מצליח ו....משום מקום מגיח הדיכאון ובעצמה. כאילו להגיד לך "שמע חבוב, חזור למיטה".
ראשית, אני מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבחון את הדברים. כואב לקרוא עד כמה אינך מעריך את ע
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחותודה רבה לכולם על המשוב..
אז ככה, כשתארתי דיפרסיה נמוכה, הכוונה הייתה לכך שלמרות מצב הרוח הירוד המשכתי לתפקד
ז"א לעשות מה שצריך, אם זה לקום בבוקר, לימודים, (כשעבדתי אז קמתי כל יום לעבודה) קניות, טיפול בילדים אך כל זאת ללא היפתחות מוחלטת לעולם החיצון (לא הבית).
ילדיי בני 10, 7 ו3.5 גדולים ומבינים כבר שמשהו לא תקין אצל אבא אבל בגלל התקופות ה"טובות יותר" הם זוכרים כי
אבא עדיין דמות מסויימת . אני מודע להערכה העצמית הנמוכה שלי ואני גם מאוד מודע ליכולות שלי אך בגלל מצבי הלא יציב
אין לי ביטחון עצמי בכלל, אם הייתי יוד
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוגולגול יקר.
אינך מקולל כלל. פשוט אינך מטופל.
אי שם כנראה בשנות ילדותך או נעורייך נקשרה ההצלחה לתחושה לא טובה. אולי להרגשה שאם תהיה מצלח מדי "תחטוף עונש".
את הצימוד הזה בין הצלחה לעונש אפשר להתיר בטיפול ורצוי שעה אחת קודם.
ילדיך עדיין מאוד מאוד קטנים - למרות שעבורך הם כבר בוגרים. ויש לך עבור מה לעבוד ולשנות. גם עבורם חשובה דמות אב, שמרגישה גאה בעצמה ויש לך הרבה על מה להיות גאה.
התנודות שאתה מתאר תואמות מצב שהוא מעט מאני דפרסיבי ויכול להיות, שהטיפול הטוב עבורך הוא זה שמערב מיצב מצב רוח.
האם לקחת פעם ליתיום או
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחונגע ללב שלי המצב שלך חבר יקר
אני מכיר מקרוב את ההרגשה כשאתה שוכב על הספה ומזפזפ בטלויזיה , מלא רגשות אשמה שאתה לא עוזר לאשתך במטלות הבית והטיפול בילדים בגלל הדיכאון ששוקל כמו 200 קילו על החזה ומשתק אותך לגמרי כך שאפילו הזיפזופ בשלט הוא משימה קשה עבורך , לשמוע את הילדים חוזרים מהגן ואצלך זה גם מבית הספר ( לי יש ילדה אחת רק בת חמש ) ללא יכולת רגשית לפנות אליהם ולשאול אותם איך היה ולשמוע חוויות מהיום שעבר , איך אפשר לתאר את ההרגשה כשאשתך שואלת אותך איך אתה מרגיש ואתה צריך לתאר לה את התחושה הזאת בחזה המעיקה לך כל כך , צריך למצוא מ
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחואיטרוול היקר שלום,
קודם אני שמח לשמוע על מצבך המשתפר והתחשבותך בילדה,יישר כוח והלוואי שימשיך כך לעולם!!.. (הילדים לא אשמים במצבנו אך זקוקים לנו בכל מצב)
שנית , אצלי בגלל מצבי הלמעלה למטה, אני כן בקשר עם ילדיי וכן שואל ומתעניין לשלומם גם כשאני במצב ירוד (בתוך תוכי אני מודע לזה שזהו מצב זמני שיחלוף - מתישהו אבל יחלוף), לא נכנס לשיחות עמוקות אך עושה זאת כאילו "לצאת ידי חובה", שאבא איכפת לו, שאבא כאן, זה מאוד חשוב להם. אני בהחלט איתך בנושא של הפתאום אתה מרגיש טוב ושכאילו הכל בסדר ואז לאחר כמה ימים המצב שוב צונח..... אני חי כך כ
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוגולגול. זה אפשרי. רק תחליט שאתה הולך לטפל בזה בכל המשורים. אל תכנע....
אורית
אינטרוול. כל הכבוד לך על המאמץ והנחישות לעבוד על הדברים. כל מילה שאתה כותב יש מאחריה חכמת חיים עמוקה.
המאמץ לצאת מן הבית חרף, מאה הקילוגרמים שמונחים על החזה בידיעה שזה יקל אחר כך את השהות בבית. - כל הכבוד!!!!
היכולת לסלוח לאחרים כדרך לשחרור עצמי - כל כך נכון.
הידיעה שהמוות הוא אשליה.
היכולת לקבל במחלה , שהיא בדיוק כמו מחלות אחרות ולהפסיק להאשים את עצמך.
הייתי מאוד שמחה אם היית קורא את הספר "מאושרים ללא סיבה". זה מדבר בדיוק על הד
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוהיי אורית,
שוב תודה על המענה, תגדירי בבקשה "שאתה תהיה זה שמנהל את הטיפול" למה הכוונה בדיוק?
אין לי רופא קבוע, הפסיכיאטר שלי הוא פסיכיאטר של הקופה שניפגשתי איתו פעמיים, פעם ראשונה לפני כשלושה חודשים.
"המפתח" שאת מזכירה, מהו? איך אשיג או אקבל אותו? אנא פרטי..
היחסים שלי עם הוריי מאוד טובים, אנחנו כמו חברים, אבא שלי לא מקבל את הירידות במצבי הרוח והוא מתעצבן
כשלפעמים אני לא מגיע למפגשים משפחתיים (הוא עושה זאת כדי ליגרום לי לבוא מחמת הכבוד שלי אליו) לרוב זה עוזר אך
לפני שלושה ימים היה יומולדת לאחיין שלי ולא הלכתי
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוהיי שירי, ראשית לא אובחנתי כמקרה של פוסט טראומטיק סינדרום, אבל מה שכן קרה לי בעקבות התאונה זה שנפגעתי בפניי ורגלי, מה ש"השבית" אותי לתקופה של כמעט שנתיים שמתוכם כשנה וחצי הלכתי עם קביים. המקרה הזה כן גרם לי לנפילה מאוד גדולה בהרגשה ובביטחון העצמי ובאיזה שהוא מקום גם להתכנס בתוך עצמי. הייתי סך הכל בן 23 בתחילת דרכי, למדתי ועבדתי ואז הבום הנורא.
יש משקל גדול למקרה הזה על חיי ואולי גם לחלק גדול ממצבי רוחי אך גם אם כן, איך בדיוק הידע על כך יועיל במשהו?
היום לאחר סקר אינטרנטי מקיף - ליתיום - "היסוד המתכתי שמאזן את מצב הרוח",
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו