שחזור סיסמה

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

ד

ד"ר נעמי וורמברנד

חבר קהילה
הצטרפתי ב־ 30/12/13

קצת על עצמי

שמי נעמי.

מזה תריסר שנים אני עוסקת בסיוע לנוער ומבוגרים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב.

כדי להכשיר את עצמי למשימה זו,  למדתי חינוך ופסיכולוגיה בתואר ראשון, ויעוץ חינוכי וחינוך מיוחד בתאר שני ושלישי.

כמו כן, אני מאבחנת דידקטית, מאמנת אישית להפרעות קשב, מנחת קבוצות.

במשך שנים הייתי מרצה בחינוך מיוחד ופסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מכללת בית ברל ומכללת סמינר הקיבוצים.

מעבר להיבט האקדמי, אני עוסקת ביזום והקמה של מסגרות מגוונות שפועלות לטובת האוכלוסיה של בעלי לקויות למידה והפרעות קשב.

כך הקמתי, לפני כ- 12 שנה, את מרכז מהו"ת (מרכז התעצמות ותובנה)  במכללת סמינר הקיבוצים עבור הסטודנטים עם הלקויות. מאז הוקמו 26 מרכזי מהו"ת ברחבי הארץ עבור תלמידים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב במערכת החינוך העל יסודי. המרכזים מנוהלים כרשת ושייכים מבחינה מקצועית למרכז "דרך מהות" של מכללת סמינר הקיבוצים, שאותו אני מנהלת.

לפני כשנה הוקם מרכז מהו"ת בכלא מעשיהו עבור אסירים עם לקויות למידה והפרעות קשב. אנו מטפלים גם במובטלים כרוניים  על רקע לקותם, כדי להחזירם לעולם התעסוקה, בשיתוף עם עמותת בעצמי.

בנוסף, אנו מנהלים מערך השתלמויות מסועף בחדרי מורים ובקרב מטפלים והורים. 

 

הקהילות שלי

לחזור לבית הספר ברגל ימין

ד
אני כותבת את הפוסט הזה אליכם, הורים לילדים עם הפרעות קשב. הילדים שלכם חוזרים לעוד שנת לימודים. ללמוד – זו עבודה ממש לא פשוטה לילדים שלכם. בעצם, זה לא רק ללמוד. זה להתארגן, זה להתנהג בהתאם,זה לעצור ולשלוט, זה להרגיע את הסערות הפנימיות. זה ממש קשה, אם חושבים על זה לעומק.  אם ננסה להיכנס לראש וללב של הילדים, נגלה קרוב לוודאי שלושה תסריטים: ״המדחיקים״ – שלא חושבים על כלום. לא בא להם לחשוב, לא בא להם להרגיש. פאטאליסטים.  ״המיואשים״ – שכבר לא מאמינים בכלום, כבר התנסו בתסכול ונמאס להם.  ״המקווים״ – אלה שמסתדרים, שמצליחים או שמסתפקים במה שיש ומאמינים שיהיה בסדר.  (למי הילד שלכם דומה יותר?) הקבוצה האחרונה, ״המקווים״ כוללת ילדים שחיים בתוך מעטפת שיחסית מותמאת לתנאים הנדרשים להםללמידה והשתלבות בבית הספר: מחנכת מודעת ומבינה, אוירה בית ספרית עם גבולות ברורים אך גמישים,הורים משתפי פעולה שיודעים לתמוך ולאתגר בו זמנית וכמובן יכולת אישית ובינאישית טובה יחסית.  הקושי המהותי נעוץ בשתי הקבוצות הראשונות. אם נראה לכם שילדכם דומה יותר לאחת מהקבוצות האלה,חשוב שתשימו לבכם לכמה תובנות מעשיות שיקלו על הילדים וכמובן גם עליכם: קיימו עם הילד ״שיחות הכנה״: מה הוא רואה בדימיונו בשנה שתבוא, מה צריך להכין לקראתה, איפהירצה לשבת, מה כדאי להגיד למורה ועוד. כל דבר שמביא אותו להסתכל מעבר לכתף ולהרגיש שיש מהלעשות ולא לחכות לגזירת גורל. אל תפריזו בציפיות, אל תבקשו הבטחות. חשוב שהילד לא ירגיש שמצפים ממנו לגדולות ונצורות, שעכשיוהכל יהייה טוב, שכל הקשיים יעלמו והוא ״מאד ישתדל״. אין בכך שום טעם, זה רק מלחיץ עוד יותר. תשאלו את הילד ״מה עשינו בשנים קודמות שכן שעזר לך״. לחפש אפילו נקודות ציון קטנות בהן הצליחועמד בציפיות ומה היה הסוד שבזכותו זה התממש. תשמרו על קשר ושותפות עם המחנכת, בנוכחות הילד. החיבור ממקום של הקשבה וכבוד למורה, הוא״מפתח הזהב״ לאיכות החיים של הילד בבית הספר. תקבעו דמות-מלווה שתהייה בקשר אישי עם הילד, ותעקוב שאין ״נפילות״ שמתפתחות למשברים. זה יכוללהיות מישהו מצוות בית הספר או דמות חיצונית, שיש לה קשר טוב עם הילד. תבחנו התאמה של  תנאים בבית הספר כגון מקום הישיבה של הילד, הפסקות התאווררות או טכנולוגיותשעשויות לעזור לו.  לסיכום, אם הילד שלכם מתחיל את השנה ממקום מתוסכל וכואב (בין שמבטא זאת ובין שהוא מדחיק), אלתגידו לעצמכם ״נחכה ונראה, אולי יתחיל ברגל ימין״. תעשו את הפעולות הנדרשות שיגדילו מאד את הסיכוי שאכן כך יקרה.  שלכם, דר׳ נעמי וורמברנד