סובל מדיכאונות כמעט כל חיי, דיכאונות קליניים.
התחלתי לקחת פרוזאק כשרק התחילה האופנה בגיל 28 אחרי שאבי נפטר והתחושה הייתה מדהימה, פתאום נעלם הכעס, נעלם הדיכאון, החיים נראו אחרת. אבל אחרי כמה שנים, הכדור הפסיק להשפיע ואז התחיל מרוץ של החלפות כדורים שאף אחד מהם לא עזר. עברתי את ה כל הSSRI I NSRI H
ניסו לתת לי תרופות מחזקות כמו לגמוג'ין וטגרטול ומה לא. הכדורים פשוט לא עובדים עלי, הפכתי לעכבר נסיונית של הפסיכיאטרים והם עוברים איתי מעגלים של תרופות שכבר ניסו עלי ולא עבדו בעבר, ויש סוג של אפאתיה לסבל שלי, לאחרונה גם כדורי הרגעה כמו קס
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחודניאל, כתבת על דכאונות.
אולי תוכל לפרט יותר, עם אילו תכנים דכאוניים אתה מתמודד? דיכאון הוא סביב משהו - ציפיה-אכזבה, אמונה-כשלון וכיוצא בזה. עם מה אתה מתמודד? אילו מחשבות ישנם שם
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחורחלי, ברוכה הבאה!
כל הכבוד על המאמץ והמלחמה שהכרזת על החרדה. אין ספק שתצליחי, כי את החרדה מנצחים, זו לא גזירה לכל החיים. התוכלי לפרט יותר את ההתמודדות שלך? באילו מצבים את נמנעת, והיכן את מצליחה להתגבר?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחולהעלות את הבעיות פה זה כבר צעד ראשון
צריך להתפס למה שעושה טוב בחיים
גם לי קשה מאוד
אני משתדל להתפס בילדיי ובאמונה ומקווה ב"ה לטוב ורפואה שלמה
לי ולכולכם אמן
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחומישהו יודע האם הקסדה עוזרת לחרדות?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחואני מניח שקסדת אופנוע עוזרת יותר... :)
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוrachelyyy, מצער לשמוע עד היכן החרדה פוגעת בחיים שלך. בעצם עד היכן לא?..
ובאמת, החרדה אינה גזירה לכל החיים. אקדים את המאוחר: ישנם אנשים שרף החרדה שלהם פוחת גם לבד כתוצאה מנסיבות משתנות: שינוי אורח חיים, סטטוס המשפחתי, ילד חדש שבא לעולם, שינוי במקום מגורים או במיוחד שינוי (רצוי או כפוי) של אורח חיים ואפילו תזונה.
באשר לתרופות, בואי נודה על האמת שידועה לכל פסיכיאטר: תרופות פסיכיאטריות אינן מרפאות דבר. הן מקילות במידה משמעותית על המצב הקיים (למי שבאמת פועלות עליו) אבל כל זה רק למשך זמן לקיחתן, ולא לרגע שלאחר מכן. כמו אקמול. לא, שלר
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחודניאל יקירי
אני מרגישה כל מילה שכתבת כאילו יצאה מתוכי....
כל הכאב,על הרצון לחיות וכאילו אף אחד לא מבין!
כל הרצון להיות נורמלי כמו כולם,לצחוק.להיות חופשי מבעיות כשכל הזמן טוב-קריירה עבודה...ומה לא?!
אז זהו שלא!!!!
דניאל יקירי...הדשא של השכן, לא ירוק יותר!
"הבית של החבר,לא גדול יותר"
יהיו לי עוד הרבה דוגמאות להביא לך.אני מקווה שהבנת את "הפואנטה"?!
לפני כשנתיים כשהייתי באחד הביקורים שלי בבריאות הנפש בשדרות.ראיתי כתבה שאומרת,שדיכאון זו המחלה מס' 1,בעולם.לפני התקפי לב.ואפילו סרטן.(אנשים עדיין לא ממש מסכימים להוד
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחורחלי יקרה שלי
יום הולדת שמח
כן,מאד אירוני...את נשמעת לי ילדה חכמה מאד,מאד!
ואת..! לא המטורללת היחידה!!! חחחחחחחחחחחחחחח
אני אספר לך משהו בסוד(יש לי פסיכאטר שאני ממש מעריכה .אני אצלו בטיפול כ 5-6 שנים .הצלחתי להגיע להטבה אמיתית רק איתו! הרבה בזכות ההתמדה! כוח רצון-"מצחיק"! והערכה שלו אלי-"אותי" כאדם!...והכי מצחיק,שלא פעם הוא מנקר בטיפול חחחחחחחחחחחחחחחח עד מצב של שינה בישיבה כמה דקות חחחחח
מסכן שלי,הוא דתי חרדי ומתעורר מוקדם בבוקר לתפילה חחחחחחחחחחחח אני רק מקווה שהוא לא קורא את זה.... חחח אבל אם כן,שיצחק גם הוא
)
ולר
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחורחלי,יקירה!
תני לעצמך היום מתנה...תשמעי מוזיקה שאת אוהבת.
תחפשי משהו מצחיק....יש המון באינטרטט
או שתקבעי אצל הרופא שלי
בדיחה,אני אוהבת אותו מאד
תעשי בשביל עצמך משהו,קטן ומשמעותי...תחליטי שחיים עם הדיכאון! לצד הדיכאון בהרמוניה,יד ביד באהבה.
שוב כמו שאני תמיד הייתי אומרת"הדיכאון הוא החבר הכי טוב שלי...אני קמה איתו בבוקר,הולכת לישון יחד איתו! אני רבה איתו לא מעט(מי לא היה רב עם הצל של עצמו 24 שעות) הוא גם מצחיק אותי לא מעט ונותן לי לבכות לפעמים !אפילו הרבה...
אתם יודעים מה?! מרוב שהוא כל כך הרבה זמן איתי! ושלמדתי לחיות אית
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחומזל טוב רחלי
אני מאחל לך שביום הולדת הבא תהיי בריאה
הלוואיי אמן ואמן
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוגם אני נורא מזדהה אתך דניאל
אצלי החור השחור זו החרדה
שנים אני מנסה הכל
כיום אני מטופל בטיפול בתנועה ופסיכוטרפיה בנוסף לכדורי הרגעה
זה קשה נורא אני כבר שנתיים לא עובד
ותוך כדי אני נלחם בחברת הביטוח על אובדן כושר עבודה ללא הצלחה בינתיים
ושוקל ללכת לביטוח לאומי ..........מחפש עזרה חינמית כי הכסף כבר נגמר.....
ב"ה יש לי 2 ילדים מדהימים ואמונה ותקווה שאזכה בישועות ממעלה
ואצליח לצאת מהמחלה הארורה הזו
כל הכבוד לליאת10 על העידוד ,באמת
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחורחלי, מה יצר רושם, שחרדה זה משהו שמתמודדים איתו כל החיים? בגלל שהמערכת ממקדת את המתמודד בעיקר בכיוון התרופתי?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוכל הכבוד שאת לא מוותרת על הטיפול!
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחותודה רבה ליאת, כתבת לי דברים מרגשים מאוד. רק דבר אחד שחוזר פה בהרבה הודעות, חלק מהכותבים כותבים שהם מאושרים ושנעשו חברים של הדיכאון. אז זהו שאני לא חבר שלו ולא מוכן להתיידד איתו. הוא אויב שלי, שהרס לי חלק גדול מהחיים ואין לי שום רצון להמשיך לחיות איתו או להשלים איתו. לא נראה לי בסדר לחיות ככה חיים של סבל נוראי ובלי שמחת חיים. איך אפשר להיות חבר של מישהו שרוצה להרוג אותך וגורם לך לרצות למות?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוהיי אורית את יודעת האם הקסדה עוזרת גם במקרים של חרדות?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוחבריי היקרים
באמת תודה על המילים החמות!
אתם יכולים לספר על ה"קסדה" ועל "נזעי חשמל"
למי מותר ומומלץ לעשות?
איך הטיפולים האלה במקביל לתרופות?
אני עברתי דכאון קשה מאד
היום אני מקבלת,טיפול תרופתי(של סוסים
) ותאמינו או לא...אני עדיין לא דוהרת.
אני מקבלת טיפול .שמי שרואה את הכמות מזדעזע-אבל! מה שאני יודעת שזה טוב וזה ממש מרים אותי!
הייתי רוצה לשמוע על הקסדה-כי אולי אוכל ככה להוריד את המינון של הכדורים.
תודה
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחובברכה מיקי
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוהיי אורית
את צודקת לגבי חיבוק פיזי
הרבה פעמים שאני מחבק את ילדיי ,לרגע אני חש טוב
כמו כדור הרגעה
בנוגע לקסדה אני מת לדעת אם עוזר לחרדה ואם אני יכול לברר לגבי טיפול בשלוותא הוד השרון
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחותודה ענקית לכם.
גם למומחם וגם לאחי לכאב.
העידכון לגבי הוא שכרגע מאושפז בשל דיכאון קליני. החליפו לי לתרופות מהטריצקליים כי ה ssri כברמ לא עוזרים וניסיתי הכל. תתפללו בשבילי שזה יעבוד.
אין לי אפשרות לממן את טיפול הקסדה, מסתבר שזה טיפול רק לדיכאוניים עשירים, כן חשבתי בעבר מרוב ייאוש על הרעיון של גזעי חשמל, אני מקווה ומאמין שהטיפול התרופתי החדש יעזור לי.
בעבר שקלתי את הטיפול בחשמל, אבל אני מאמין שהתרופות החדשות (אלטרולט) יעבדו. כרגע קצת מלעיטים אותי בכדורים: פרפנאן ובונדרמין להרגעה ושינה, אלטרולט 150 לדיכאון ולמוג'ין לתחזוק וה
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוהביטוי הוא בעיקר בהרגשה. את צודקת שכנראה המוח מפריש חומרים מסוימים שגורמים לזה. גם במשפחה יש לי אנשים שחוו דיכאון, לא במשפחה הקרובה, אבל בני דודים, אז אולי זה גם משהו גנטי. אבל איך יוצאים מהגיהנום הזה ? כמה זמן יקח לכדורים להשפיע? בינתיים אני עדיין מרגיש רע מאוד.
שמעתי משפטים אפילו מהאחיות שהמצב נובע מבדידות ושזה היה עובר לב גם בלי כדורים. אז גם שם אני חווה סביבה שלא מצליחה להבין. המליצו לי שם לחזור הביתה לסופ"ש, ממש דחפו אותי לחופשה הזו. שמעתי להמלצה שלהם , אבל הסתגרתי בתוך עצמי, כי אני לא מסוגל לראות אנשים אחרים ולהעמיד פני
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחודניאל תנסה להיזכר שהיו לך תקופות טובות יותר
אז על לך להייתיאש העולם הזה הוא כמו גלגל דברים משתנים וחוזרים על עצמם.
עוד יהיו לך ימים טובים יותר .מה שהכי חשוב כרגע זה לצאת מהמצב למאוזן. וא להפסיק את הטיפול התרופתי גם שהמצב ייתיצב.
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוגנטיקה->בלוטת התריס->אותו חשמליים במוח->דיכאון->בדידות->דיכאון
זהו מעגל סגור. כדאי ואפשר לפרוץ אותו בכמה מישורים הללו, כמובן לא בגנטיקה, אבל בשינויים דרסטיים שכוללים פעולה בכל המישורים, ומחקרים הצביעו על הצלחה בשינוי בכל מישור בפני עצמו, כל שכן כולם ביחד.
גנטיקה - פעמים רבות משם מתחיל, אבל לא מחייב את הדיכאון עצמו. כמו אצל 'סוכרתיים בגנטיקה', יהיו אחים שיסבלו יותר ויש שפחות. להתרחק מסביבה שמשרה ייאוש ("גנטיקה... אוךךךךך!") ואימוץ הרגלי חיים בריאים ובמיוחד תעסוקה קבועה + שמירה על סדר יום ופעילות חברתית (עד כמה שניתן, כמובן).
ב
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחורחלי, מה שכתבתי שם מדבר על טיפול התנהגותי מהסוג שמכוון לוויסות תחושות גוף, זה הכל. ומטפל/ת ממוקד-גוף יעשה כל אחד בדרך שלו, אבל זה הכיוון. לא קוגניטיבי (כי ל'נפש הבהמית' יש הגיון דל) ולא דינמי (כי שורש הבעיה לא תמיד רלוונטי לאימה ופאניקה שלה כעת) ולא טיפול התנהגותי ברמה של PE שעולה על 95 SUDS ולא ניתנת בו התייחסות לתחושות גוף.
SE זה גם טוב, וגם מיינדפולנס יעשה את העבודה בידי מטפל מנוסה, שיודע לאן להוביל את הקשיבות ומה לעשות איתה הלאה.
ה"נפש הבהמית" מסיקה מסקנות ברמת הגיון המתאימה לילד בן 3-4, וכמו שאנו יכולים להעניק את תחושת הביטחו
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחולך יש מזל שכדורי הרגעה משפיעים עלייך כי אצלי גם זה לא. מי שלא יווה את הסבל הזה לא יבין. קצת מקומם אותי לקרוא תגובות שמייעצות לאדם בדיכאון מזורי לעשות ספורט ולצאת מהבית. אתם מבינים שלצחצח שיניים במתב עזה זה טרק של עשרים קילומטר? אי אפשר לתפקד במצבים של דחכאון בעוצמה כזו ובטח שחא לעשות ספורט. מעיד רק על כמה מעט אנשים שלא חוו מה שאנחנו סובלים מבינים. אתם לא תשלחו אדם עם סרטן מתקדם שמתפוצץ מכאבים לעשות
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו