לפעמים אני חושבת ... שאם הייתי יכולה לתת סטירה מצלצלת (וירטואלית כמובן ) לכל אלה שלא מאמינים ביציאה מהמחלה , הייתי עושה את זה , הייתי שולחת לכן צלצול התעוררות מטורף , ויחד עם זאת מצילה כל אחת ואחת ממכן .לפעמים אני כמעט שוכחת שגם אני הייתי שם , והרגשתי בדיוק כמו כל אחת ואחד ממכם . על כך אני גם רוצה לבקש סליחה , סליחה שלפעמים אני "אגרסיבית " מדי בתגובות שלי , זה פשוט חורה לי החוסר אמונה והידע (כל אחת לגופה כמובן )של מה שאת חוות .
מי אני בכלל ? אני לא אחת שיצאה מזה ונהפכה להיות רופאה דגולה , עדיין לא אחת שעברה הרבה אחרי וכבר יש לי משפחה
הקהילות שלי
האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?
שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.
הפוסט שפרסמת נמחק
כבר חודשים רבים שאני קוראת את קריאות הכאב, הייאוש, האימה וחוסר האונים של הבנות, שרובן כל כך צעירות, ושחייהן רצופי סבל כה רב. קוראת, כואבת, אבל נעתקת מילים. היו לי כמה שנים של בולימיה, אבל מעולם לא באופן כה אינטנסיבי כמו שהתבטא כאן. איש מעולם לא ידע על כך ואני יצאתי מזה כמעט לחלוטין בכוחות עצמי.
מה שכתבת כאן - ראוי להיקרא שוב ושוב ע"י כל אותן בנות ששקועות בתהומות הסבל והיאוש ומתקשות להאמין שתוכלנה לצאת משם אי פעם. זה נותן פתח להמון תקווה ואופטימיות, ובפראפראזה על משהו אחר: אם אפילו בת מיוסרת אחת תצליח להתחבר לתקווה שהפחת כאן ולקחת מ
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו22 שנים אני בפנים... נראה לי שאין טעם להילחם יותר, גם לא ה"סטירה המצלצלת" תעיר אותי, אני ויזואלית אולי עדיין חיה אבל נפשית מתתי מזמן, התעייפתי, הזמן יעשה את שלו
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוקטנטן , רק תסתכלי על עובדה כל כך קטנה בשבילך וכל כך משמעותית בשבילי לפחות , את רושמת ומשתפת פה דברים מהחיים שלך, את חושבת שזה קל ? את חושבת שלא צריך אומץ בשביל זה ? וזה לגמרי דבר שהוא חיובי . ואני בטוחה שאת יודעת שזה לא קל לשתף . לי אישית ממש לא קל .
ברשותך שנייה אני אקח גם לתשומת ליבי את ההתעייפות שלך , ואגלה לך שאני מתעייפת כבר מגיל 12 בערך , הרבה לפני ההפרעות אכילה , דכאון עמוק ביותר , ואפילו שיצאתי מהפרעת האכילה , אני לא מפסיקה להילחם בהתייעפות הזו . אם את חושבת שהחיים הופכים להיות קלים מתישהו , אני חשבתי כך , וטעיתי , עוד הרב
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו